מעטפת AI היא מוצר שכל ערכו הוא שכבה מעל מודל של ספק אחר: הוא אינו מאמן מודל, אינו מחזיק נתונים ייחודיים ואינו מפעיל תשתית חישוב משלו, אלא קורא ל-API של מודל יסוד ובונה סביבו מוצר. השכבה עצמה עושה עבודה אמיתית — היא מרכיבה את ההנחיה, מעצבת את הפלט, מנהלת את הקריאות לספק ומחברת אותן לתהליך-עבודה — כך שהמשתמש מקבל מסך מכוון למשימה במקום תיבת-טקסט ריקה.
המונח נולד כביקורת, ובגרסתו החריפה הוא מתאר מוצר שכל תכונתו היא הנחיה ותשובה: בלי נתונים שנצברים ומשפרים אותו, בלי שילוב בתהליך-העבודה של הלקוח ובלי מותג. מוצר כזה חשוף משלושה כיוונים בבת-אחת — כשמודלי היסוד משתפרים, המתחרים מקבלים את אותו שדרוג בחינם; כשמחיר ההסקה יורד, אפשר לתמחר מתחתיו; והעתקה של ממשק דק היא עבודה קצרה.
הביקורת אינה מדויקת תמיד. הטענה הנגדית המקובלת אומרת שגם דור התוכנה הקודם היה "מעטפת" מעל מסד-נתונים, והערך שנוצר בו היה בתהליך-העבודה ולא במסד עצמו. לכן נהוג להציג את הקטגוריה כרצף בין מעטפת דקה למעטפת עבה: ככל שנצברים נתונים ייחודיים מהשימוש עצמו — יתרון-נתונים תחרותי — ככל שהמוצר משתלב עמוק יותר במערכות של הלקוח, וככל שנבנית מומחיות בתחום צר, כך גדל מה שקשה להעתיק. שני קצות הרצף נראים דומים בהדגמה קצרה ונבדלים לגמרי אחרי שנה של שימוש.
מנקודת-מבטו של הלקוח יש כאן גם צד שני: מוצר שנשען על ספק יחיד יורש את הסיכונים שלו — שינויי-מחיר, שינויי-מדיניות, וגם הוצאת מודל משימוש. זו תלות בספק שנבחרה מראש כמודל עסקי, ולא כזו שנוצרה בהיסח-הדעת.