מערכות זיהוי-פנים מסחריות מניחות בדרך-כלל תנאים סבירים: פנים מול המצלמה, תאורה מספקת, מרחק קצר. Corsight, שנוסדה ב-2019 כחברת-בת של Cortica הישראלית, כיוונה במפורש למקרים שבהם ההנחות האלה נשברות — מצלמת-רחוב בזווית גבוהה, תאורה חלשה, אדם בתנועה, כיסוי-פנים חלקי או תמונת-ייחוס ישנה. הגישה הזו מטשטשת את הגבול בין ״זיהוי״ ל״הערכה הסתברותית״, ומייצרת פשרה מובנית בין שיעור-האיתור לשיעור-הטעויות.
החברה מוכרת בעיקר למגזר הביטחוני והציבורי, ומדווחת על פריסה בשדות-תעופה, בתחבורה, במתקנים קריטיים ובקמעונאות. שני מקרים מתועדים באופן עצמאי: משטרת אדמונטון שבקנדה, שאימצה את הטכנולוגיה בקישור למצלמות-גוף — הכוח המשטרתי הראשון בקנדה שעשה כן — וכן שימוש בכוחות-משטרה בבריטניה, שדווח בהרחבה ב-2025 וב-2026. בגיוס הראשון שלה, ב-2020, גייסה החברה חמישה מיליון דולר.
Corsight היא מהחברות שסביבן התנהל הוויכוח הציבורי החריף ביותר על זיהוי-פנים. ארגוני זכויות-אדם ועיתונות חוקרת פרסמו ביקורת מפורטת על פריסת הטכנולוגיה בידי גופי-אכיפה, בטענה שהיא מאפשרת מעקב אחר אנשים שלא נחשדו בדבר ושהיא נוטה לשגות יותר על אוכלוסיות מסוימות.
בשונה מרוב החברות בקטגוריה הזו, המידע הפומבי-המאומת על Corsight מצומצם: היא אינה נסחרת, לא דווחה על רכישתה, ואין לה ערך אנציקלופדי עצמאי. מה שכן מתועד היטב הוא לקוחותיה המוסדיים והמחלוקת סביבם — ולכן כך היא מוצגת כאן.
הקטגוריה כולה נמצאת בתנועה רגולטורית. חוק הבינה המלאכותית של האיחוד האירופי מגדיר זיהוי-פנים מרחוק בזמן-אמת במרחב הציבורי כשימוש בסיכון הגבוה ביותר ומגביל אותו מאוד, ובערים ובמדינות שונות בארצות-הברית נאסר השימוש המשטרתי בו לחלוטין. שוק שכל לקוח בו הוא גוף ציבורי הכפוף לשינויי-חקיקה הוא שוק תנודתי במיוחד.
סוגיה טכנית שחוזרת בכל הדיון הציבורי היא סף-הביטחון: מערכת מחזירה ציון-דמיון, לא תשובה של כן או לא, ומי שמפעיל אותה בוחר היכן לחתוך. סף נמוך מגדיל את שיעור הזיהויים השגויים, וסף גבוה מפספס. מכיוון שההחלטה הזו נעשית אצל הלקוח ולא אצל היצרן, קשה מאוד לדבר על ״דיוק״ של המוצר כמספר יחיד.