דירוג אשראי הוא ביטוי מספרי לאמינות האשראי של אדם, המחושב מניתוח תיקי האשראי שלו ומשמש מלווים להערכת סיכון: אם לאשר הלוואה, באיזו ריבית ובאיזו מסגרת. בארצות הברית השיטה הנפוצה היא ציון FICO, הנע בטווח שבין 300 ל-850 בגרסאות הכלליות ובטווחים אחרים בגרסאות הענפיות. המודלים עצמם אינם בהכרח בינה מלאכותית — נעשה שימוש נרחב ברגרסיה לוגיסטית, בעצי סיווג וביערות אקראיים — אך גופי מימון דיגיטליים מרחיבים את הקלט למקורות נתונים חלופיים מעבר להיסטוריית האשראי הקלאסית.
זו אחת הדוגמאות הוותיקות והנחקרות ביותר להחלטה אלגוריתמית בעלת השלכות ממשיות על חיי אדם, ולכן גם אחת המתועדות ביותר מבחינת ביקורת. שלוש טענות חוזרות: השפעה שונה על קבוצות אוכלוסייה שונות, שרירותיות, ואטימות — הצרכן אינו יכול לדעת מדוע בדיוק השתנה ציונו, משום שהמודלים קנייניים.
הפערים בין קבוצות תועדו לאורך שנים בארצות הברית. כבר ב-1996 נמצא שאפרו-אמריקאים נוטים פי שלושה יותר מלבנים להחזיק ציון FICO נמוך מ-620, והיספנים פי שניים. ב-2004 עמד הציון החציוני של לבנים על 738, לעומת 676 בקרב אפרו-אמריקאים ו-670 בקרב היספנים. מחקר של רשות הסחר הפדרלית מ-2007 מצא ייצוג יתר ניכר של שתי הקבוצות האחרונות בקטגוריות הציון הנמוכות.
גם איכות הנתונים הנכנסים למודל אינה מובנת מאליה: ב-2020 התקבלו ברשות ההגנה על צרכנים פיננסיים כ-280 אלף תלונות בנושא שגיאות בדיווחי אשראי, ומבקרים טוענים שמנגנוני הבירור של חברות הדירוג אינם מאפשרים חקירה של ממש.
התגובה הרגולטורית מתמקדת פחות באלגוריתם עצמו ויותר בזכויות הצרכן. חוק דיווח האשראי ההוגן (Fair Credit Reporting Act) מקנה זכות לעיין בדוח האשראי ולערער על פרטים שגויים בו, ובמדינות שונות — למשל אוסטריה וגרמניה — נדרשת הסכמה מפורשת לפני בדיקת אשראי. שלוש מדינות בארצות הברית הגבילו שימוש בבדיקת אשראי בהליכי גיוס לעבודה.