לייטריקס (Lightricks)

חמישה סטודנטים בירושלים, ואפליקציה שהגיעה למאות מיליוני מכשירים

לייטריקס נוסדה בפברואר 2013 בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים על ידי חמישה סטודנטים ובוגרים לתואר שלישי — זאב פרבמן, ניר פוצ׳טר, ירון אינגר, עמית גולדשטיין ואיתי צידון. המוצר הראשון, Facetune לעריכת דיוקנאות, יצא באותה שנה ונבחר לאחת האפליקציות הטובות של השנה בחנות של אפל. אחריו הגיעו עורכי תמונה ווידאו נוספים, ובהם Videoleap לעריכת וידאו שיצא בספטמבר 2017 ונבחר לאפליקציית השנה של אפל. המודל העסקי היה ברור: אפליקציה צרכנית במנוי חודשי, עם עלות הרצה נמוכה מאוד — כי הפילטר או התיקון רצים על המעבד של הטלפון עצמו ולא על שרת של החברה. עד 2021 דיווחה החברה על יותר מחצי מיליארד הורדות של אפליקציותיה ועל יותר מחמישה מיליון מנויים משלמים; ההכנסות עלו מכ-17 מיליון דולר בשנת 2017 לכ-52 מיליון דולר בשנת 2018, עם רווח של כעשרה מיליון דולר. המודל הזה הוא גם מה שאפשר לחברה מירושלים להגיע לשוק עולמי בלי מערך מכירות: המשתמש מגלה את האפליקציה בחנות, מוריד אותה ומשלם בעצמו, וההפצה נעשית בידי אפל וגוגל.

הגיוסים והשווי

ביולי 2019 גייסה לייטריקס 135 מיליון דולר בסבב C בהובלת Goldman Sachs, לפי שווי של מיליארד דולר, והפכה בכך לחברת יוניקורן. בספטמבר 2021 גייסה כמאה מיליון דולר נוספים בסבב D, לפי שווי של כ-1.8 מיליארד דולר. כאן שוב כדאי להבחין בין שני מספרים שקל לבלבל ביניהם: מיליארד ושמונה מאות מיליון דולר הם השווי שעליו הסכימו המשקיעים בעסקה, לא סכום שנכנס לקופת החברה. הסכום שנכנס בפועל באותו סבב היה קטן בהרבה. מה שהופך את לייטריקס לחריגה בנוף ההייטק הישראלי הוא שהיא בנתה עסק גדול על לקוחות פרטיים ולא על ארגונים — מסלול נדיר יחסית כאן, שבו ההכנסה מגיעה ממיליוני משתמשים שמשלמים מעט כל אחד, במקום ממאות לקוחות עסקיים שמשלמים הרבה. הבחירה הזו נשמעת עדיפה — מיליוני משתמשים קטנים במקום תלות בכמה לקוחות ענק — אבל היא גם פגיעה בדרכים משלה. היא תלויה בחנויות האפליקציות, בעמלות שהן גובות ובשינויי מדיניות שלהן, וגם בכך שהמשתמש יזכור להמשיך לשלם חודש אחרי חודש.

המפנה: מעריכת תוכן קיים ליצירת תוכן חדש

בשנת 2024 שינתה החברה כיוון. באפריל הוכרז LTX Studio, סביבה שמפיקה סרטון שלם מתסריט כתוב, והוא נפתח לציבור באוגוסט; בנובמבר אותה שנה שוחרר מודל הווידאו LTX-Video. ההבדל בין השניים לבין מה שקדם להם הוא מהותי ולא הדרגתי. אפליקציית עריכה קלאסית נותנת למשתמש כלים לשנות תוכן שהוא כבר צילם: לחתוך, להאיר, לטשטש. מודל יוצר מייצר תוכן שלא היה קיים כלל, מתוך תיאור מילולי. ההבדל הזה נראה בעיקר בחשבון החשמל. פילטר רץ על הטלפון עצמו ולא עולה לחברה כמעט כלום; ייצור שנייה אחת של וידאו דורש מאיץ חישוב יקר בענן, ועולה כסף ממשי בכל פעם מחדש. מודל עסקי של מנוי חודשי נמוך, שמתאים מצוין למקרה הראשון, נשבר לחלוטין במקרה השני. שינוי כזה אינו רק עניין של עלות אלא של מיומנות ארגונית. חברה שידעה לבנות ממשק מהיר ונעים לטלפון נדרשה פתאום לאמן מודלים על אשכולות חישוב, לנהל מערכי נתונים בקנה מידה עצום, ולהתחרות מול מעבדות מחקר גדולות ומתוקצבות ממנה בהרבה.

משקלים פתוחים: מה זה, ולמה זו בחירה חריגה

הבחירה החריגה של לייטריקס הייתה לשחרר את מודלי הווידאו שלה במשקלים פתוחים. משקלים הם הפרמטרים המספריים שנלמדו באימון — למעשה, המודל עצמו. כשמשחררים אותם, כל אחד יכול להוריד את הקובץ ולהריץ אותו על חומרה משלו, במקום להשתמש במודל רק דרך שירות מקוון של החברה. ב-23 באוקטובר 2025 הוצג LTX-2, שלפי החברה מייצר וידאו וקול יחד באותו תהליך, ברזולוציית 4K ובקצב של עד חמישים תמונות בשנייה, ורץ ביעילות על כרטיסי מסך צרכניים. השחרור נעשה בשלבים: בהכרזה פורסמו רכיבי הליבה, מערכי הנתונים וכלי ההרצה, והמשקלים עצמם הובטחו למועד מאוחר יותר ושוחררו בינואר 2026 יחד עם שאר הקוד. בהמשך יצאו גרסאות נוספות, ובהן LTX-2.3 במרץ 2026 שלוותה בעורך וידאו שולחני המריץ את המודל כולו מקומית. החברה המשיכה בקצב הזה גם אחר כך, ובאוגוסט 2026 הוצגה גרסת LTX-2.5, שלפי הדיווחים מייצרת סרטון בן עשר שניות בפחות משבע שניות.

למה חברה תשחרר בחינם מודל שעלה לה כסף רב לפתח

התשובה אינה אידיאולוגית בלבד, ויש בה היגיון עסקי ברור. אם המודל רץ אצל המשתמש או אצל הלקוח העסקי, על החומרה שלהם, עלות ההרצה עוברת אליהם — והחברה יכולה למכור סביבת עבודה שלמה, שירות וכלים, במקום למכור זמן מחשב יקר שהיא עצמה משלמת עליו. שחרור פתוח גם בונה קהילת מפתחים סביב המודל, מייצר שיפורים ותוספות שהחברה לא הייתה מפתחת בעצמה, וקובע סטנדרט שקשה למתחרה סגור להתחרות בו. מנגד, המחיר ברור: מי שהוריד את המודל אינו משלם עליו, והחברה מוותרת מרצון על הכנסה ישירה מהנכס היקר ביותר שלה. זו אחת הפעמים הבודדות שחברה ישראלית מפרסמת מודל יסוד לקהילה במקום לשמור אותו סגור, ובכך הפכה לייטריקס למקרה מבחן חי בשאלה אם אפשר לבנות עסק בר קיימא סביב מודל שכל אחד יכול להוריד. הוויכוח הזה — לסגור מודל או לפתוח אותו — הוא אחד הוויכוחים המרכזיים בתעשיית הבינה המלאכותית כולה, ולייטריקס היא אחת הדוגמאות הישראליות הבודדות שנמצאות בצד הפתוח שלו.

2025-2026: פיטורים ופיצול לשתי ישויות

התשובה לשאלה הזו, נכון להיום, אינה חד משמעית. עלות הפיתוח וההרצה של מודלי וידאו התבררה כנטל כבד, ובחברה נערכו שני סבבי פיטורים בשיעור של כחמישה עשר אחוזים כל אחד — באוקטובר 2025 ובחודש יוני 2026 — שהקיפו יחד כמאה ושישים עובדים. ביוני 2026 הוכרז גם פיצול החברה לשתי ישויות נפרדות: אחת סביב מודלי הווידאו היוצרים, והשנייה סביב אפליקציות העריכה הוותיקות שממשיכות להניב הכנסות. הפיצול הזה הוא בעצם הודאה שמדובר בשני עסקים שונים מאוד: אחד עם מיליוני משתמשים משלמים ועלות הרצה זניחה, והשני עם עלות הרצה גבוהה ומודל הכנסה שעדיין מתגבש. השאלה אם חברת מוצר צרכנית יכולה לשאת בעצמה פיתוח מודל יסוד היא בדיוק השאלה שהמקרה הזה בוחן — והמסקנה הזמנית, לפחות מבחינה ארגונית, היא שקשה לעשות זאת תחת גג אחד. נכון להיום שתי הישויות ממשיכות לפעול, והמודלים ממשיכים לצאת בגרסאות חדשות. השאלה כאן אינה אם הטכנולוגיה טובה — היא כן — אלא מי משלם עליה בסופו של דבר: המשתמש, הלקוח העסקי, או המשקיע.