לייטריקס נוסדה בפברואר 2013 בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים על ידי חמישה סטודנטים ובוגרים — זאב פרבמן, ניר פוצ'טר, ירון אינגר, עמית גולדשטיין ואיתי צידון — והגיעה להיקף עולמי דרך אפליקציות צרכניות: Facetune לעריכת דיוקנאות (2013) ו-Videoleap לעריכת וידאו (2017), שנבחרה לאפליקציית-השנה של אפל. בספטמבר 2021 גייסה החברה לפי שווי של כ-1.8 מיליארד דולר.
המפנה הגיע ב-2024, עם מעבר לבינה יוצרת: LTX Studio, סביבה להפקת סרטון שלם מתסריט, ומודל-הווידאו LTX-Video. הבחירה החריגה הייתה בשחרור המודל במשקלים פתוחים (open weights) — כלומר, כל אחד יכול להוריד אותו ולהריץ אותו על חומרה משלו, ולא רק לצרוך אותו כשירות. באוקטובר 2025 שוחררה גרסת LTX-2 באותה גישה. זו אחת הפעמים הבודדות שחברה ישראלית מפרסמת מודל-יסוד לקהילה במקום לשמור אותו סגור.
הגישה הפתוחה נובעת גם מהיגיון עסקי: מודל שרץ מקומית, בעלות-הרצה נמוכה יחסית, מאפשר לחברה למכור סביבה שלמה במקום למכור זמן-מחשב יקר.
נכון ל-2026 התמונה מורכבת. עלות-ההרצה של מודלי-וידאו התבררה כנטל כבד, ובחברה נערכו שני סבבי-פיטורים — באוקטובר 2025 וביוני 2026 — ובהמשך פיצול לשתי ישויות נפרדות: אחת סביב מודלי-הווידאו הגנרטיביים, והשנייה סביב אפליקציות-העריכה הוותיקות שממשיכות להניב הכנסות. זהו מקרה-מבחן חי לשאלה אם חברת-מוצר צרכנית יכולה לשאת פיתוח מודל-יסוד משלה.
המעבר שעשתה החברה מייצג שינוי רחב יותר בעריכת מדיה. אפליקציית-עריכה קלאסית נותנת למשתמש כלים לשנות תוכן שכבר צילם; מודל גנרטיבי מייצר תוכן שלא היה קיים. בין השניים יש הבדל מהותי בעלות-ההרצה: פילטר רץ על הטלפון עצמו, ואילו ייצור שנייה אחת של וידאו דורש מעבד גרפי יקר בענן.
זו בדיוק הסיבה שמודל עסקי של אפליקציה צרכנית במנוי חודשי נמוך אינו מתיישב בקלות עם מודלים גנרטיביים, ומדוע גם חברות ותיקות ומצליחות בתחום נאלצו לשנות את מבנן. שחרור המשקלים, כך שהמשתמש או הלקוח העסקי יריצו את המודל בעצמם על חומרה שלהם, הוא אחת התשובות האפשריות לבעיה הזו — וגם דרך לבנות קהילת-מפתחים סביב המודל בלי לשאת בעלות ההרצה שלה.