נאו-לודיזם הוא זרם רעיוני חסר-הנהגה מרכזית, המתנגד לאימוץ של טכנולוגיות מודרניות רבות ומטיף לצמצום מכוון של התלות בהן. שמו נגזר מן הלודיטים, פועלי טקסטיל אנגלים שפעלו בין 1811 ל-1817. תנועתם החלה ב-11 במרץ 1811 בעיירה ארנולד שבנוטינגהמשייר, וכללה פשיטות מאורגנות לניפוץ מכונות: מסגרות סריגה רחבות במידלנדס, נולים מונעי-קיטור בלנקשייר ומסגרות גזירה ביורקשייר. הם קראו לעצמם על שם דמות אגדית בשם נד לוד. חשוב לדיוק ההיסטורי: לפי המחקר הם לא התנגדו למכונות כשלעצמן, אלא לתנאי-העבודה, לשכר, להעסקת ילדים ולירידת איכות התוצרת שנלוו להפעלתן. הפרלמנט הפך ניפוץ מכונות לעבֵרה שדינה מוות בחוק משנת 1812, הממשלה הציבה כשנים-עשר אלף חיילים, ואחרי משפטים המוניים הוצאו חלק מן המשתתפים להורג או הוגלו.
המונח המודרני נטבע במאה העשרים. הפעילה שֶׁליס גלנדינינג פרסמה ב-1990 את החיבור "הערות לקראת מניפסט נאו-לודיטי", שבו תיארה את הנאו-לודיטים כאזרחים בני-זמננו — פעילים, עובדים, מבקרי-חברה וחוקרים — המפקפקים בהתקדמות טכנולוגית חסרת-רסן. קירקפטריק סייל היה בין מקימי הזרם, והקונגרס הנאו-לודיטי השני התכנס בין 13 ל-15 באפריל 1996 בברנסוויל שבאוהיו. בין הדמויות המזוהות עם עמדות דומות נמנים תיאודור רוזאק, ביל מק'קיבן, ניל פוסטמן ונדל בֶּרי.
העמדות שהזרם מציג כוללות ויתור מכוון על טכנולוגיות מסוימות, אורח-חיים פשוט, הגנה על הסביבה והחלת עקרון הזהירות המונעת לפני אימוץ טכנולוגיה חדשה. בין החששות שהוא מעלה נמנית גם החלפת בני-אדם במחשבים ואבטלה רחבת-היקף — ומכאן הרלוונטיות שלו לדיון בבינה מלאכותית. יש לשים לב לשינוי המשמעות: בשימוש בן-זמננו מתאר הכינוי "לודיט" מתנגד לטכנולוגיה חדשה בכלל, בעוד המחאה ההיסטורית עצמה הייתה ממוקדת בתנאי העסקה. ההבחנה הזו עומדת במרכז הוויכוח על השימוש בכינוי בשיח הנוכחי: יש הרואים בו תיאור לגיטימי של עמדה עקרונית נגד טכנולוגיה, ויש הטוענים שהוא משמש כדי לפטור מדיון טענות ממוקדות על תנאי העסקה ועל חלוקת התועלת מן האוטומציה — בדיוק הטענות שהניעו את המחאה המקורית.