עיר חכמה היא עיר המשלבת טכנולוגיה, הון אנושי וממשל כדי לשפר קיימות, יעילות והכלה חברתית, באמצעות איסוף נתונים דיגיטליים והפעלת שירותים עירוניים על בסיסם. תחומי היישום המרכזיים הם תחבורה — מערכות בקרת תנועה, שיתוף אופניים ובהמשך כלי רכב אוטונומיים; אנרגיה — רשתות חשמל חכמות וניטור בזמן אמת; מים ופסולת — אופטימיזציה של אספקה ושל פינוי; ובטיחות הציבור — מצלמות ומערכות ניתוח.
הרעיון ותיק בהרבה ממה שנדמה. עוד בסוף שנות ה-60 הפעילה לוס אנג'לס לשכה לניתוח קהילתי שביצעה ניתוח ממוחשב של נתוני העיר; סינגפור הקימה ב-1981 מועצה לאומית למחשוב; וב-1998 הוקם פרויקט העיר הדיגיטלית בקיוטו, שחיבר מרחב פיזי ומרחב וירטואלי.
הגל המסחרי הגדול התחיל ב-2008 עם יוזמת Smarter Planet של IBM, המשיך בשיתופי פעולה של Cisco עם ערים כמו סן פרנסיסקו, אמסטרדם וסיאול ב-2010, ובשוק אירופי ייעודי שהקימה הנציבות האירופית ב-2012. בסין הושקו כ-500 פרויקטים כאלה עד 2016; הודו מפעילה תוכנית לאומית ייעודית; ובריטניה הודיעה ב-2015 על השקעה של 140 מיליון ליש"ט. תפקיד הבינה המלאכותית הוא בשכבת הפרשנות: רשתות חיישנים אוספות נתונים גולמיים בהיקף שאיש אינו יכול לקרוא, ואלגוריתמים מזהים בהם דפוסים, מנבאים עומסים ומסייעים בהחלטות על הקצאת משאבים.
הביקורת על התחום עקבית ומהותית. איסוף נתונים בקנה מידה עירוני מעלה שאלות מעקב, במיוחד סביב שיטור חזוי; מעקב מיקום וזיהוי אנשים בלי הגנות מספקות פוגע בפרטיות; יוזמות רבות מונעות בידי ספקיות טכנולוגיה ולא בידי צורכי התושבים.
טענה נוספת היא שהטכנולוגיה עלולה להעמיק פערים במקום לצמצם אותם — הן בין מדינות עשירות לעניות, הן מול אנשים עם מוגבלות שהמערכות אינן מתחשבות בהם. דוגמה מוחשית היא פרויקט "העיר הבטוחה" בבלגרד ב-2018, שכלל זיהוי פנים ועורר ויכוח ציבורי.