ורביט (Verbit)

למה דיוק של 95 אחוזים אינו מספיק

בתמלול, ההבדל בין דיוק של תשעים וחמישה אחוזים לדיוק של תשעים ותשעה אחוזים אינו הבדל של ארבעה אחוזים אלא ההבדל בין לא שמיש לשמיש. תמלול עם שגיאה אחת בכל עשרים מילים פירושו טעות בערך בכל שורה — ומי שקורא אותו נאלץ להאזין להקלטה כדי לוודא, כלומר לעשות שוב את העבודה שלשמה שילם. בהקשרים מסוימים הרף הזה אינו עניין של נוחות אלא של חוק: פרוטוקול בית משפט, הרצאה אקדמית שמונגשת לסטודנט חירש, או שידור טלוויזיה שמחויב בכתוביות. ורביט, שנוסדה בנובמבר 2016 על ידי תום ליבנה, אריק שלף וקובי בן צבי, בנתה את כל המודל העסקי שלה סביב הפער הזה בדיוק: מודל אוטומטי מייצר טיוטה מהירה וזולה, ומתמלל אנושי מביא אותה לרמה שהלקוח באמת יכול להשתמש בה. שווה להבין גם למה זה קשה כל כך. דיבור אנושי מלא בהפרעות שהעין אינה רואה בטקסט כתוב: אנשים מדברים זה על גבי זה, בולעים מילים, מדברים במבטא, ומשתמשים במונחים מקצועיים שאינם מופיעים בשום מילון כללי. דווקא במקומות שבהם הדיוק קריטי — אולם בית משפט, כיתה אקדמית — כל התנאים האלה מתקיימים יחד.

אדם בלולאה כארכיטקטורה, לא כפשרה

הגישה הזו מכונה אדם בלולאה, ובוורביט היא לא הייתה שלב מעבר בדרך לאוטומציה מלאה אלא המוצר עצמו. מאחורי המערכת עמדה רשת עצומה של מתמללים עצמאיים — לפי ויקיפדיה העברית, כשלושים וחמישה אלף מתמללים בכ-120 מדינות — שעבדו על טיוטות שהמודל הפיק. הארגון שנדרש כדי להפעיל רשת בסדר גודל כזה, לנתב אליה עבודה לפי שפה ותחום, ולעמוד בזמני אספקה קבועים, הוא נכס בפני עצמו ולא פחות משמעותי מהאלגוריתם. במאי 2022 העסיקה החברה עצמה כחמש מאות ושבעים עובדים, מהם כמאתיים בישראל. שוקי היעד המרכזיים היו השכלה גבוהה, מערכת המשפט ותקשורת — כלומר בדיוק המקומות שבהם טעות בתמלול היא בעיה משפטית או רגולטורית, ולכן הלקוח מוכן לשלם מחיר גבוה יותר עבור ודאות. יש כאן גם מודל תעסוקה שראוי לשים לב אליו: אלפי אנשים ברחבי העולם שעובדים כעצמאים על טיוטות שמכונה הפיקה. זהו סוג עבודה חדש יחסית, שנוצר בזכות הבינה המלאכותית ולא למרותה — ובדיוק אותו סוג עבודה שההתייעלות הטכנולוגית מצמצמת אחר כך.

הגיוסים והרכישות: הדרך לשווי של שני מיליארד דולר

ורביט גייסה בקצב מהיר: כאחד עשר מיליון דולר בשלב הראשון, 23 מיליון בינואר 2019, 31 מיליון בינואר 2020, שישים מיליון בנובמבר אותה שנה, ו-157 מיליון דולר ביוני 2021 — הגיוס שהפך אותה לחברת יוניקורן. בנובמבר 2021 הגיע הסבב הגדול ביותר, בהיקף של 250 מיליון דולר, לפי שווי של כשני מיליארד דולר. במקביל התרחבה ברכישות: במאי 2021 רכשה את VITAC, מספקיות הכתוביות הגדולות בצפון אמריקה, בכ-50 מיליון דולר, ואחריה את Automatic Sync Technologies באותה שנה ואת Take 1 הבריטית ב-2022. ההיגיון היה סביר: לצרף לקוחות ותיקים בתחומי התקשורת והמשפט, ולהריץ את נפח העבודה שלהם על טכנולוגיה זולה יותר. הכול נשען על ההנחה שהפער בין מה שהמודל מסוגל לו לבין מה שהלקוח דורש יישאר פתוח מספיק זמן. בדיעבד, קצב הרכישות הזה הגדיל גם את החשיפה של החברה. ככל שקנתה יותר פעילות שמתומחרת לפי נפח תמלול, כך נעשתה תלויה יותר במחיר לדקת אודיו — בדיוק המחיר שעמד לרדת.

מה קרה כשהמודלים השתפרו

הפער לא נשאר פתוח. הזינוק באיכות של זיהוי דיבור אוטומטי צמצם את כמות התיקון האנושי הנדרשת, ובעקבותיו ירדו מחירי התמלול בשוק — במיוחד בענף הבידור, שהיה אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים. כשמחיר השירות יורד, שני צדי המשוואה נפגעים בבת אחת: ההכנסה לדקת אודיו קטנה, ובמקביל קשה יותר להצדיק את עלות המתמלל האנושי שיושב באמצע. זהו אחד המקרים הבולטים שבהם חברת בינה מלאכותית נפגעה דווקא מהתקדמות הטכנולוגיה שעליה נבנתה — לא ממתחרה שהשיג אותה, אלא מכך שהבעיה שהיא פתרה נעשתה קלה יותר. חברות שנקלעו למצב כזה ושרדו אותו עשו זאת בדרך כלל על ידי העברת הערך למקום אחר: תהליכי עבודה, עמידה בדרישות רגולציה, אינטגרציה עמוקה במערכות הלקוח, או שירות שאינו מתומחר לפי דקת אודיו. שווה לחדד את ההבחנה: ורביט לא הפסידה למתחרה טוב יותר. היא הפסידה לכך שהיכולת שמכרה נעשתה זמינה וזולה. זהו סיכון שקשה מאוד לגדר מפניו, כי הוא אינו תלוי כלל בהחלטות של החברה עצמה.

המספרים של הירידה

קרן Big Tech 50, המפרסמת הערכות שווי לחברות פרטיות, הורידה את הערכתה לוורביט משני מיליארד דולר בשיא של 2021 ל-512 מיליון דולר בדיווח שפורסם בשנת 2024. בפברואר 2024 סיים המייסד תום ליבנה את תפקידו כמנכ״ל, ויאיר אמסטרדם החליף אותו. סבבי הפיטורים נמשכו לאורך שנים: כעשרה אחוזים מכוח האדם ביולי 2022, שלושים עובדים ביולי 2023, עשרות משרות במרץ 2024 ומהן עשרים בישראל, ועוד עשרים ושניים עובדים בספטמבר 2025 — אז עמד כוח האדם על כחמש מאות איש ברחבי העולם, כולל קבלני משנה. הנימוק שמסרה החברה לסבב האחרון ראוי לציטוט מדויק, כי הוא מסכם את כל הסיפור: שילוב הבינה המלאכותית בתהליכי העבודה, לצד התאמות ארגוניות. במילים אחרות, החברה עצמה מסבירה שהיא זקוקה לפחות אנשים משום שהטכנולוגיה השתפרה. חשוב לזכור שהערכות שווי של חברות פרטיות אינן מחיר שוק אלא אומדן של מי שמפרסם אותן, ולכן יש לקרוא אותן כאינדיקציה לכיוון ולסדר גודל ולא כמספר מדויק.

מה שלא נעלם

חשוב לא להסיק מכאן שהצורך עצמו נעלם, כי הוא לא. הנגשת תוכן מוקלט לאנשים עם לקות שמיעה היא חובה חוקית במקומות רבים בעולם, ובמערכת המשפט נדרש תמלול מדויק לפרוטוקול. השאלה שנשארה פתוחה אינה אם צריך את השירות אלא מי מספק אותו ובאיזה מחיר, וכמה מהעבודה האנושית באמת נחוצה כשהטיוטה האוטומטית משתפרת משנה לשנה. הלקח מהמקרה חורג הרבה מעבר לתמלול, והוא רלוונטי לכל חברה שבנתה מוצר סביב פער יכולת של המודלים ברגע נתון: הפער הזה הוא נכס שנשחק מעצמו, בקצב שהחברה אינה שולטת בו. ורביט ממשיכה לפעול נכון ל-2026, אך הדיון עליה בתעשייה עוסק פחות בצמיחה ויותר בשאלה איך מודל עסקי שנבנה על חולשה זמנית של הטכנולוגיה מתאים את עצמו לעולם שבו החולשה הזו נסגרה. עבור קוראים שאינם בתעשייה יש כאן מסקנה שימושית מאוד: כשמוצר מוצג כמופעל בבינה מלאכותית, שווה לשאול איזה חלק ממנו באמת אוטומטי ואיזה חלק נעשה בידי אנשים מאחורי הקלעים. התשובה משתנה במהירות, ואיתה משתנה גם המחיר.