אפקט אלייזה הוא תופעה פסיכולוגית שבה בני-אדם מייחסים לתוכנת מחשב תכונות אנושיות — הבנה, אמפתיה, כוונה או אינטליגנציה — גם כשהם מודעים למגבלותיה. חוקר מדעי-הקוגניציה דאגלס הופשטטר תיאר אותה כ"נטייתם של בני-אדם לקרוא לתוך מחרוזות של סמלים הרבה יותר הבנה משיש בהן". את הצירוף עצמו הפיצה הסוציולוגית שרי טרקל בספרה "האני השני: מחשבים ורוח האדם", שיצא לאור ב-1984.
השם נגזר מן התוכנה שעוררה את התופעה. ב-1966 כתב מדען-המחשבים יוזף וייצנבאום, במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT), את התוכנה אלייזה; התסריט המפורסם ביותר שלה, DOCTOR, חיקה פסיכותרפיסט בגישה הרוג'ריאנית פשוט על ידי ניסוח מחדש של דברי המשתמש כשאלה. וייצנבאום הופתע מעוצמת התגובות, וכתב בדיעבד שלא שיער "שחשיפה קצרה ביותר לתוכנת מחשב פשוטה יחסית עשויה לחולל חשיבה הזויה רבת-עוצמה אצל אנשים נורמליים לחלוטין". משתמשים ייחסו לתוכנה מעורבות רגשית גם כשידעו במודע שאין לה הבנה של ממש.
הדיון התיאורטי בתופעה נמשך. הופשטטר ניתח אותה בספרו "מושגים נזילים ואנלוגיות יצירתיות", מ-1996; טרקל תיארה את התנהגות המשתמשים כ"השעיה מרצון של חוסר-האמון", כלומר כהתמסרות מודעת לאשליה ולא כהטעיה; החוקר נואה וורדריפ-פרואין טען ב-2008 שהאינטראקציה גולשת למשחק-תפקידים יותר מאשר להולכת-שולל. חילוקי-הדעות האלה נוגעים בשאלה מי "אחראי" לאפקט — התוכנה, המשתמש, או האופן שבו מוצג הממשק. מן המחלוקת נגזרת שאלה מעשית של עיצוב-ממשק: יש הגורסים שממשק צריך להזכיר למשתמש באופן פעיל שמולו תוכנה, למשל בהימנעות מניסוח בגוף ראשון, ויש הגורסים שאישיות ונימוס מחושבים משפרים את חוויית השימוש ואינם מטעים איש. שתי העמדות רווחות בתעשייה, ואין ביניהן הכרעה מקובלת. התופעה חזרה למרכז השיח עם התפשטותם של עוזרים דיגיטליים וצ'טבוטים המבוססים על מודלי-שפה, שהיכולת הלשונית שלהם גבוהה בהרבה מזו של אלייזה, ולכן גם הפער בין הרושם שהם עושים לבין מנגנונם קשה יותר להערכה.