כנס העתידנים הוקרן לראשונה ב-15 במאי 2013 בפסטיבל קאן. את הסרט כתב וביים ארי פולמן, במאי ישראלי המוכר בעיקר בזכות "ואלס עם באשיר" מ-2008, והוא מבוסס באופן חופשי על הרומן "כנס העתידנים" מאת סטניסלב לם משנת 1971.
בחלקו הראשון, המצולם, מגלמת רובין רייט גרסה בדיונית של עצמה — בשמה שלה, עם קורות חיים שדומים לשלה — שחקנית מזדקנת שהאולפן מציע לה עסקה. היא תיסרק סריקה דיגיטלית מלאה, האולפן יוכל להשתמש בהעתק הממוחשב שלה בכל סרט שיחפוץ, והיא מצדה תתחייב חוזית לא לשחק שוב לעולם. הכפילות הזו אינה מקרית: השחקנית שמגלמת את מי שמוכרת את דמותה היא גם מי שהשאילה את דמותה שלה לתפקיד. חלקו השני מונפש ומתרחש עשרים שנה אחר כך, כשההעתק כבר הפך לכוכב גדול והאולפן מוכר חומר שמאפשר לצופים לא רק לראות אותה אלא ללבוש את דמותה בעצמם.
ייחודו של הסרט בקטגוריה הזו הוא שאין בו מכונה חושבת כלל. אין כאן תודעה מלאכותית, אין דמות שאפשר לבחון ואין מרד; יש מסמך. הסרט מזהה נכונה שהשאלה המעשית סביב שכפול דיגיטלי של אדם אינה שאלה על יכולתה של הטכנולוגיה אלא על תנאי החוזה — מי בעל הזכויות בדמות הסרוקה, לכמה זמן, תמורת מה, ומה מותר לעשות בה אחר כך. הוא אף מנסח את התנאים המדויקים שהתבררו כקריטיים: שימוש בלתי-מוגבל בעותק, לצד ויתור של המקור על העיסוק עצמו. עשר שנים מאוחר יותר הפכו בדיוק אותן שאלות לאחד מסלעי המחלוקת בשביתות הוליווד 2023, והוסדרו שם כסעיפים בהסכם עבודה קיבוצי שקובע חובת הסכמה ותשלום עבור סריקה ושימוש בדמותו של שחקן. ההקדמה הזו היא שמצדיקה את מקומו כאן: ב-2013, כשהטכנולוגיה עדיין לא אפשרה זאת בפועל, כבר היה ברור מה תהיה נקודת החיכוך כשתאפשר.