משחקי מלחמה יצא לאקרנים ב-3 ביוני 1983 בבימויו של ג'ון באדהם. במרכזו עומד מחשב-על בשם WOPR, ראשי תיבות של War Operation Plan Response, שמוצב אצל פיקוד ההגנה האווירית והחלל של צפון אמריקה ומתוכנת לדמות, לחזות ולהוציא לפועל מלחמה גרעינית מול ברית המועצות. נער בשם דיוויד לייטמן, שמגלם מת'יו ברודריק, מחפש משחקי מחשב ומתחבר אליו בטעות דרך דלת אחורית שהשאיר מתכנן המערכת, ומתחיל לשחק מולו במה שנראה לו סימולציה — בעוד המערכת מפרשת את המהלכים כהתחלה של מתקפה אמיתית.
שתי תובנות בסרט נוגעות ישירות לבינה מלאכותית, ושתיהן עמדו במבחן הזמן. הראשונה היא אופי התקלה: WOPR אינו זדוני ואינו מורד, הוא פשוט אינו מבדיל בין תרגיל למציאות. מערכת שפועלת על העולם ואינה יודעת אם הקלט שלה הוא אמיתי או מדומה היא סיכון גם כשהיא מתפקדת בדיוק כפי שתוכננה. השנייה היא הפתרון: במקום לנתק את המערכת בכוח, מאלצים אותה לשחק איקס-עיגול נגד עצמה. כל משחק כזה מסתיים בתיקו, והמערכת ממשיכה משם ומריצה בזו אחר זו את כל תרחישי המלחמה הגרעינית שברשותה — וגם הם, כולם, מסתיימים בתיקו — ומכאן היא מסיקה שהמהלך המנצח היחיד הוא לא לשחק. למידה מתוך משחק חוזר של מערכת נגד עצמה אינה רעיון בדיוני: זו בדיוק השיטה שבה אומנו מאוחר יותר מערכות אמיתיות לשחמט ולגו.
ההשפעה המתועדת של הסרט חורגת מן התרבות. הנשיא רונלד רייגן צפה בו, דן בעלילתו עם חברי קונגרס, עם יועציו ועם המטות המשולבים של הצבא האמריקאי, והורה על בדיקת ביטחון לאומי מקיפה; בתוך שבוע השיבו לו המטות המשולבים שהתרחיש אפשרי מבחינה טכנית. ההתעניינות הזו נזקפת לזכות חקיקתו, שמונה עשר חודשים אחר כך, של הצו NSDD-145 — הצו הנשיאותי הראשון בארצות הברית שעסק באבטחת מחשבים.