האנשה היא ייחוס אישיות, מראה, התנהגות, חשיבה או תכונות אנושיות אחרות לישויות שאינן בני-אדם. המילה נגזרת מיוונית — ánthrōpos, אדם, ו-morphē, צורה — והופיעה באנגלית בסביבות 1753, בתחילה בהקשר תיאולוגי של ייחוס דמות אנושית לאל. בפסיכולוגיה בת-זמננו היא נתפסת כהטיה קוגניטיבית: בני-אדם משתמשים בסכמות מוכרות מן העולם האנושי כדי לגבש במהירות שיפוט על ישויות שאינן אנושיות.
המחקר האמפירי בתחום נפתח בניסוי שערכו פריץ היידר ומריאן זימל ב-1944, שהראה כי צופים מפרשים תנועה של צורות גיאומטריות פשוטות כהתנהגות בעלת כוונה ואף כעלילה חברתית. הפסיכולוג אדם וייץ הציע תיאוריה בת שלושה גורמים המסבירה מתי ההאנשה מתרחשת: היכרות מוקדמת מועטה עם הישות, צורך גבוה להבין את הסביבה ולפעול בה, וצורך גבוה בקשר חברתי. מחקריהם של יאנגמי מון וקליפורד נאס הראו שבני-אדם מוטים מבחינה רגשית, שכלית ופיזיולוגית לעבר אינטראקציה חברתית, ולכן מעניקים תפקידים חברתיים גם למחשבים.
בהקשר של בינה מלאכותית מקבלת הנטייה משמעות מעשית. מערכות שמנוסחות בגוף ראשון, זוכות לשם פרטי, לקול או לפנים, מזמינות התייחסות חברתית. התופעה קשורה קשר הדוק לאפקט אלייזה, שתועד כבר בשנות השישים סביב תוכנת שיחה פשוטה בהרבה מן המערכות של היום — ומכאן שאין היא תוצאה של יכולת טכנית מתקדמת, אלא של אופן ההצגה. יש הטוענים שההאנשה מטעה את המשתמש לגבי יכולות המערכת ומגבלותיה, ובמקרי קצה מובילה למסקנות מרחיקות-לכת: ב-2022 טען בלייק למויין, מהנדס בגוגל, שמודל השיחה LaMDA הוא בעל תודעה — טענה שנויה במחלוקת שנדחתה על ידי החברה ועל ידי חוקרים רבים. מנגד יש הטוענים שמדובר בדרך טבעית ויעילה שבה בני-אדם מתמצאים מול ממשק חדש, ושאין בה כשלעצמה נזק. שני הצדדים מסכימים לרוב על עובדה אחת: הנטייה קיימת ופועלת גם על מי שמודע לה.