השם D-ID הוא קיצור של de-identification, וזה לא מקרי: החברה, שנוסדה ב-2017 על ידי גיל פרי, סלע בלונדהיים ואלירן קוטה, התחילה בכיוון ההפוך לזה שהיא מזוהה איתו היום. המוצר הראשון שינה תמונות פנים בשינויים זעירים שאדם אינו מבחין בהם, אך שגרמו למערכות זיהוי-פנים לא להצליח לשייך את התמונה לאדם — הגנת-פרטיות, לא יצירה.
היכולת להבין ולשנות פנים במדויק התגלגלה למוצר אחר לגמרי: הנפשה של תמונת-סטילס לדמות מדברת, עם תנועות-ראש, מצמוצים וסנכרון-שפתיים לקול. הרגע שהכניס את זה לתודעה העולמית היה פברואר 2021, כשחברת MyHeritage הישראלית השיקה על גבי הטכנולוגיה את השירות Deep Nostalgia — הנפשת תצלומים ישנים של קרובים שנפטרו. השירות הפך לתופעה, וסוכנות רויטרס תיארה אותו כ״מצמרר״. הוא גם הביא לדיון הציבורי הראשון בקנה-מידה רחב על מה מותר לעשות בדמותם של המתים.
מאז התמקדה החברה בשוק העסקי: אווטארים מדברים לשירות-לקוחות, להדרכה ולשיווק, שאפשר לייצר מתמונה אחת ומטקסט. במרץ 2022 גייסה 25 מיליון דולר בסבב B, ומיקרוסופט שילבה את האווטארים שלה במוצריה (2025).
הטכנולוגיה יושבת ישירות על קו-השבר של הזיופים העמוקים (deepfake): אותה יכולת שמייצרת מנחה וירטואלי לגיטימי יכולה לייצר סרטון של אדם אמיתי אומר דברים שלא אמר. החברה מפרסמת מגבלות-שימוש ומנגנוני-אימות, אך הגבול בין השימוש המסחרי לזה הפוגעני נותר סוגיה פתוחה בכל התחום, לא רק אצלה.
המסלול הזה — מהגנת-פרטיות אל יצירת-דמויות — אינו סתירה אלא תוצאה טבעית: שתי המשימות דורשות מודל שמבין את מבנה הפנים ברמת-דיוק גבוהה, וההבדל הוא רק בכיוון שאליו מפעילים אותו.
מבחינה טכנית, הקושי המרכזי בהנפשת דיוקן אינו תנועת-השפתיים אלא כל השאר: אדם מדבר גם בעיניים, בגבות ובתנועות-ראש קטנות, וכשאלה חסרים התוצאה נופלת אל ״עמק המוזרות״ ומרגישה מתה. חלק ניכר מההתקדמות בתחום מאז 2021 נוגע דווקא לפרטים האלה, ולסנכרון ביניהם לבין הקול.
Deep Nostalgia היה גם רגע-מפתח בדיון הציבורי: הוא הראה שטכנולוגיה כזו אינה מעניינת רק את מי שרוצה לזייף, אלא נוגעת ישירות ברגש של אנשים רגילים — ושתי ההשלכות האלה נובעות מאותה יכולת עצמה.