עקומת ההייפ היא מודל גרפי שמתאר את מסלול הציפיות הציבוריות מטכנולוגיה חדשה לאורך זמן. את המודל הציגה ב-1995 ג'קי פן, אנליסטית בחברת המחקר גרטנר שהצטרפה אליה ב-1994, אחרי שזיהתה דפוס חוזר באופן שבו טכנולוגיות מתפתחות מגיעות לבשלות. מאז מפרסמת גרטנר בכל שנה מפות של טכנולוגיות מתפתחות ומיקומן על העקומה, ככלי לתיאור מידת הבשלות, האימוץ והיישום החברתי שלהן.
המודל מונה חמישה שלבים. הראשון הוא טריגר טכנולוגי, שבו פריצת-דרך מוקדמת מייצרת פרסום ציבורי בעוד הכדאיות המסחרית טרם הוכחה. אחריו בא שיא הציפיות המנופחות, שבו לצד סיפורי-הצלחה בודדים מצטברים כשלונות רבים. השלב השלישי הוא שוקת האכזבה, שבו העניין דועך אחרי יישומים כושלים וספקים חלשים נושרים מן השוק. הרביעי הוא מדרון ההארה, שבו התועלת האמיתית מתבררת ומופיעים דורות שני ושלישי של מוצרים. האחרון הוא רמת הפרודוקטיביות, שבה האימוץ הופך רחב ומאפייני השוק ברורים.
המודל שנוי במחלוקת מחקרית של ממש. מבקרים אקדמיים טוענים שאין הוא מדעי במהותו, ושלא פורסמו נתונים או ניתוח שמצדיקים את קיומה של עקומה כזו. ניתוח שפרסם השבועון "האקונומיסט" ב-2024 מצא שהדפוס הוא נדיר יחסית, ושרק כחמישית מהטכנולוגיות פורצות-הדרך אכן עוברות בו; לפי אותה סקירה, כשישים אחוזים מהטכנולוגיות שנכנסות לשוקת האכזבה אינן מתאוששות ממנה כלל. בעברית מקובל לקרוא למודל "עקומת ההייפ" או "מחזור ההייפ", ולעיתים להשתמש במילה הלועזית כמות שהיא; בשימוש היום-יומי המילה "הייפ" מציינת התלהבות ציבורית גדולה מן ההישג הממשי שמאחוריה, ולאו דווקא את המודל של גרטנר. אף על פי כן, המונח והמודל שמאחוריו הפכו לחלק קבוע מן השיח הציבורי והעסקי סביב בינה מלאכותית, ומשמשים את שני צדי הוויכוח: מי שסבור שהתחום נמצא בבועה מצביע על שיא הציפיות, ומי שסבור שההשפעה אמיתית מצביע על טכנולוגיות שעברו את השוקת והגיעו לשימוש רחב.