בלייד ראנר יצא לאקרנים ב-25 ביוני 1982 בבימויו של רידלי סקוט, ומבוסס על הרומן "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" של פיליפ ק. דיק משנת 1968. העלילה מתרחשת בלוס אנג'לס של 2019, והדמות הראשית, ריק דקארד, מגולמת בידי הריסון פורד. במרכזו עומדים ה"רפליקנטים": בני-אדם סינתטיים ומהונדסים ביולוגית שמייצר תאגיד טיירל לעבודה במושבות מחוץ לכדור הארץ. הם אינם רובוטים מתכתיים אלא יצורים שנראים ומתנהגים כבני-אדם לכל דבר, ולכן איתורם מחייב מבחן.
המבחן, מבחן ווייט-קמפף, הוא מכשיר דמוי פוליגרף שמודד נשימה, סומק, קצב לב ותנועות עיניים בזמן שהנבדק נשאל שאלות שנוגעות לאמפתיה. הבחירה הזו היא עצמה טענה: הסרט מניח שהשיחה כבר משכנעת ושאין טעם לבחון אותה, ולכן הוא מחפש סימן היכר עמוק יותר ומוצא אותו ביכולת לחוש כלפי אחר. כאן נפרד הסרט ממבחן טיורינג — שם נבדק אם המכונה מסוגלת לנהל שיחה שאי אפשר להבחין בינה לבין שיחה עם אדם, וכאן נבדקת התגובה הרגשית הבלתי-רצונית שמאחורי השיחה.
החשוב מכול הוא שהסרט מפרק את המבחן שהוא עצמו הציג. רייצ'ל, רפליקנטית ניסיונית, קיבלה זיכרונות מושתלים כדי לספק לה "כרית רגשית", והיא מאמינה בכנות שהיא בת-אדם — כלומר גם הדיווח הפנימי של הנבדק על עצמו אינו ראיה. במקביל נשארת פתוחה לאורך כל הסרט השאלה אם דקארד, המפעיל את המכשיר, הוא עצמו רפליקנט. מן ההצטברות הזו עולה טענה שרלוונטית הרבה מעבר לסרט: לא "האם המכונה תעבור את המבחן", אלא האם מבחן התנהגותי כלשהו מסוגל להכריע בשאלה של חיים פנימיים. זו בדיוק השאלה שחוזרת בכל פעם שפלט משכנע של מערכת נקרא כעדות למה שמתרחש בתוכה. הרגע שנשאר בזיכרון התרבותי יותר מכול הוא המונולוג המסיים של הרפליקנט רוי בטי, שכתב מחדש השחקן רוטגר האואר בעצמו.