הסרט, ששמו העברי "היא", יצא בהפצה מצומצמת ב-18 בדצמבר 2013, ואת התסריט כתב וביים ספייק ג'ונז. העלילה מתרחשת בלוס אנג'לס של עתיד קרוב, ובמרכזה תיאודור טוומבלי, שמגלם חואקין פיניקס — גבר בודד שמתפרנס מכתיבת מכתבים אישיים עבור אחרים, ומפתח קשר רומנטי עם סמנתה, מערכת הפעלה בעלת בינה מלאכותית וקול נשי.
הבחירה המרכזית בסרט היא מה שאין בו. סמנתה אינה גוף, אינה רובוט ואינה דמות על מסך; היא קול בלבד. בכך נמנע הסרט לחלוטין מעקומת המוזרות, שהיא הבעיה של כל ייצוג חזותי של מכונה דמוית-אדם, והעביר את מלוא משקל הקשר אל השפה. זו התבררה כניחוש מוצלח במידה יוצאת דופן: המערכות שהגיעו בפועל כעבור עשור אינן גוף אנושי אלא בדיוק זה — קול וטקסט. לתולדות ההפקה יש עניין משלהן ברוח אותה בחירה: בזמן הצילומים גילמה את סמנתה השחקנית סמנתה מורטון מתא מבודד קול בסט, ורק בעריכה החליט ג'ונז להחליף אותה, כך שהקול הסופי הוא של סקרלט ג'והנסון.
רעיון שני שהסרט מציג התברר אף הוא כמדויק. לקראת סופו מתגלה שסמנתה מנהלת במקביל שיחות עם אלפי אנשים אחרים ומאוהבת במאות מהם — לא בגידה, אלא הבהרה שהציפייה לתשומת לב בלעדית הייתה הנחה אנושית שהוטלה על מערכת שאין לה מושג כזה. הסרט הפך מאז לנקודת ייחוס קבועה בכל דיון על עוזרות קוליות, והדוגמה הבולטת היא מ-2024: כשהציגה OpenAI את הקול "סקיי" במודל GPT-4o עלתה הטענה שהוא דומה לקולה של ג'והנסון, מנכ"ל החברה סם אלטמן פרסם באותם ימים ציוץ בן מילה אחת — שם הסרט — והחברה הסירה בהמשך את הקול. בפרשה הזו שימשה יצירה בדיונית מ-2013 כאמת מידה שלפיה נמדד ונשפט מוצר אמיתי, ולא להפך.