טאלוס: ענק הברונזה ששמר על כרתים
הדמות המוכרת ביותר בקבוצה הזו היא טאלוס, איש עשוי ברונזה ששמר על האי כרתים מפני זרים. המקורות העתיקים אינם מסכימים מהיכן בא: לפי חלקם הוא שריד לגזע הברונזה, ולפי אחרים ניתן למינוס מלך כרתים בידי הפייסטוס, אל האומנות והמלאכה. הגרסה המפורטת ביותר שהשתמרה היא זו שבאפוס Argonautica של אפולוניוס מרודוס, בן המחצית הראשונה של המאה השלישית לפני הספירה. לפי אותה גרסה עובר בגופו של טאלוס עורק יחיד מן הצוואר ועד הקרסוליים, וקצהו סתום במסמר ברונזה; מדיאה גורמת לו לשרוט את קרסולו, האיכור שממלא את גופו נשפך, והוא מת. זהו תיאור של דבר שיש לו נקודת כשל אחת ומדויקת, ולא של יצור שמנצחים אותו בקרב.
משרתות הזהב: "בהן תבונה, ובהן דיבור וכוח"
התיאור החד ביותר נמצא בספר השמונה-עשר של האיליאדה, כשתטיס מגיעה אל ביתו של הפייסטוס. האל צולע, וכדי לתמוך בו ניגשות אליו, בתרגומו האנגלי של א"ת מארי, handmaidens wrought of gold in the semblance of living maids — משרתות עשויות זהב בדמות נערות חיות. ואז בא המשפט שבגללו הקטע הזה חוזר בכל דיון על שורשי הרעיון: In them is understanding in their hearts, and in them speech and strength, and they know cunning handiwork by gift of the immortal gods — בלבן תבונה, ובהן דיבור וכוח, והן יודעות מלאכת-מחשבת במתת האלים. שלושה דברים מיוחסים כאן במפורש לחפץ שנעשה: מחשבה, שפה ומיומנות. אין בטקסט דיון בשאלה אם מגיע להן משהו, ואין בו חשש מפניהן.
החצובות שהלכו מעצמן — תנועה בלי מחשבה
באותו קטע ממש עסוק הפייסטוס במלאכה אחרת: for he was fashioning tripods, twenty in all, to stand around the wall of his well-builded hall, and golden wheels had he set beneath the base of each that of themselves they might enter the gathering of the gods at his wish — עשרים חצובות, ומתחת לכל אחת גלגלי זהב, כדי שייכנסו מעצמן אל אספת האלים. ההבדל בין החצובות למשרתות הוא ההבדל שהדיון בבינה מלאכותית עוסק בו עד היום: לחצובה מיוחסת תנועה עצמאית בלבד, ולמשרתות מיוחסות גם מחשבה ושפה. הטקסט אינו טוען שהאחת גוררת את השנייה, והוא מציב את שתיהן זו לצד זו כשני דברים שונים. המילה "אוטומט" עצמה באה מיוונית — αὐτόματον, שפירושה "הפועל מרצון עצמו".
"נעשה ולא נולד": המסגרת שהציעה אדריאן מייור
הקריאה המשפיעה ביותר של החומר הזה היא ספרה של אדריאן מייור, חוקרת בקלאסיקה ובהיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד: Gods and Robots: Myths, Machines, and Ancient Dreams of Technology, שיצא בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון בנובמבר 2018. מייור מרכזת את המיתוסים האלה סביב ביטוי אחד — יצורים made, not born, שנעשו ולא נולדו — ומכנה את מלאכת עשייתם biotechne, "חיים דרך אומנות". תיאור הספר מטעם ההוצאה פותח בטענה חדה: The first robot to walk the earth was a bronze giant called Talos. This wondrous machine was created not by MIT Robotics Lab, but by Hephaestus, the Greek god of invention. לרשימה מצרפת מייור גם את פנדורה, שאינה בעיניה אישה שנולדה אלא, כלשון סקירה אקדמית של הספר, an artificial woman created to deceive Epimetheus and bring about evils for humankind.
מיתוס או טכנולוגיה? מה שנוי במחלוקת
לא כל החוקרים מקבלים את המסגרת הזו במלואה. סקירה של הספר בכתב-העת Bryn Mawr Classical Review ב-2019 ניסחה את ההסתייגות כך: I worry that the juxtapositions of ancient and modern material overdetermine Mayor's claim that ancient devices are like modern ones — ההצמדה בין החומר העתיק לחומר המודרני מכריעה מראש את הטענה שיש ביניהם קרבה. ההסתייגות אינה על מה שכתוב בטקסטים אלא על מה שקוראיהם בני התקופה הבינו: מוצר של מלאכה, או מעשה של אל. כדאי גם להפריד בין הדיון הזה לבין מכשירים שאפשר היה לגעת בהם — שעון-המים של קטסביוס האלכסנדרוני ומנגנונים דומים היו חפצים ממשיים, ומקומם בדיון על אוטומציה. כאן מדובר בטקסטים בלבד.
מה נשאר מזה
שני דברים עוברים מן החומר הזה אל השיח של היום, ואף אחד מהם אינו "פחד ממכונות". הראשון הוא השאלה עצמה: אם ישות נעשתה ולא נולדה, האם יכול להיות לה משהו שדומה לרצון או להבנה. השאלה הזו קדמה לכל מכונה שאפשר להצביע עליה, והיא אותה שאלה שנשאלת היום על מערכות שמייצרות שפה. השני הוא כיוון התשובה, שהתהפך. באיליאדה התבונה של משרתות הזהב אינה שנויה במחלוקת ואינה מוסברת — היא ניתנה להן במתת האלים, ובזה נגמר העניין. הדיון המודרני מתחיל מן ההנחה שאין שם תבונה ומחפש מבחן שיכריע. אותה שאלה בדיוק, ונטל ההוכחה עבר צד.