מילה אחת בתנ"ך, ומבחן אחד בתלמוד
המילה "גולם" מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד, בתהילים קל"ט, במשמעות של חומר לא-מעובד או אדם שטרם נגמר. במסכת אבות היא משמשת לתיאור אדם בור. אבל הטקסט שקובע את הנושא הזה נמצא בתלמוד הבבלי. מסכת סנהדרין מתארת את אדם הראשון עצמו כגולם בשלב שבו עפרו נילוש לגוש חסר צורה, לפני שנופחה בו נשמה. ובאותה מסכת מסופר סיפור קצר שכל הדיון המודרני על מכונות חושבות נמצא בו בזעיר אנפין: רבא ברא אדם ושלח אותו אל רב זירא. רב זירא דיבר אליו, והלה לא ענה. אמר לו רב זירא: "מן חבריא את — הדר לעפריך", כלומר "נוצרת בידי החברים החכמים, שוב לעפרך".
איך מפעילים גולם: אות אחת בין אמת למת
המסורת המיסטית של ימי הביניים עסקה בשאלה המעשית איך יוצרים גולם, בעיקר סביב ספר יצירה. התיאור הכתוב המוקדם ביותר שידוע לנו מופיע בחיבורו של רבי אלעזר מוורמס, שחי בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. העיקרון החוזר בכל הגרסאות הוא זהה ומפתיע בפשטותו: הגולם קם לחיים באמצעות צירופים של אותיות האלף-בית העברי שמרכיבים שם של אלוהים, והשם הזה נכתב על פיסת נייר ומוכנס לפיו או מונח על מצחו. בגרסאות אחרות של הסיפור נחרתת על מצחו המילה "אמת", וכדי לכבות אותו מוחקים את האות א' — והמילה הופכת ל"מת". יש כאן רעיון שקשה שלא לשמוע בו הד מודרני: מה שמפעיל את היצור אינו כוח ואינו מנגנון, אלא טקסט; והכיבוי אינו הרס אלא עריכה של אותו טקסט. מסורת נוספת מייחסת לשלמה אבן גבירול, במאה ה-11, יצירת גולם — ככל הנראה בדמות אישה — לצורכי עבודות הבית.
הגולם של פראג — וכמה הוא צעיר באמת
האגדה המוכרת ביותר מייחסת את יצירת הגולם למהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, רבה של פראג בסוף המאה ה-16. לפי הסיפור הוא יצר את הגולם כדי להגן על יהודי הגטו מפני פרעות, הפעיל אותו בשם הכתוב, והיה נוהג להוציא את הפתק מפיו בערבי שבת כדי שינוח. אלא שעמדת רוב ההיסטוריונים היא שהסיפור הזה כלל אינו בן המאה ה-16: הוא המצאה ספרותית גרמנית מראשית המאה ה-19, וכל הכותבים הראשונים עליו פרסמו בין 1834 ל-1847. הספר "נפלאות מהר"ל", שפרסם הרב יודל רוזנברג בפיוטרקוב ב-1909 והציג עצמו כעדות ראייה של חתן המהר"ל, מוכר במחקר האקדמי כזיוף ספרותי; גרשם שלום כתב על כתב היד שאין בו "אגדות עתיקות אלא בדיון מודרני".
המשרת שגדל מעל ראש בוראו
מה שהופך את הגולם לאב-טיפוס ולא רק לסיפור עם הוא הצורה שבה הוא נכשל: הוא אינו רשע ואינו מתמרד, אלא מבצע את ההוראה כלשונה. בגרסה הידועה על הגולם של חלם, היצור גדל ונעשה בלתי-נשלט, והרב נאלץ לנקוט בתחבולה כדי לכבות אותו — ואז מפולת החומר נופלת על יוצרו והורגת אותו. התבנית הזו, שבה היצירה גדולה מכפי יכולתו של היוצר לשלוט בה, חוזרת ב"פרנקנשטיין", ב"שוליית הקוסם", וגם במחזה R.U.R. של קארל צ'אפק מ-1920 — המחזה שטבע את המילה "רובוט", ושנכתב, במקרה או לא, בפראג. צ'אפק הכחיש שעיצב את הרובוט שלו על פי הגולם, אך חוקרים מצביעים על דמיון רב בעלילה. במונחים של ימינו זהו בדיוק החשש שנקרא היום "ציות מילולי מדי": מערכת שמבצעת בדיוק את מה שביקשו ממנה, ובדיוק בגלל זה עושה משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונו.
"גולם א'": השם שקיבל המחשב ברחובות, בעצת גרשם שלום
כאן נכנס הפרק הישראלי, והוא עיקר הסיבה שלערך הזה יש מקום באנציקלופדיה עברית על בינה מלאכותית. כשגרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה בדורו, שמע שמכון ויצמן ברחובות סיים לבנות מחשב חדש, הוא אמר לפרופ' חיים פקריס — האיש שהביא לישראל את ויצק, המחשב הראשון במדינה — שלדעתו השם המתאים ביותר למחשב יהיה "גולם מספר 1", גולם א'. פקריס הסכים לקרוא לו כך, אבל בתנאי אחד: ששלום עצמו יחנוך את המחשב ויסביר ברבים מדוע זה השם הנכון. דברי החנוכה נישאו במכון ויצמן ב-17 ביוני 1965, ופורסמו בינואר 1966 בכתב העת Commentary תחת הכותרת "הגולם של פראג והגולם של רחובות". שלום הגדיר שם את הגולם כ"יצור שנברא בידי תבונה וריכוז אנושיים, נשלט בידי יוצרו ומבצע משימות שהוא מטיל עליו, אבל בה בעת עשויה להיות לו נטייה מסוכנת לגדול מעבר לשליטה הזו ולפתח פוטנציאל הרסני". הוא ערך שם השוואה שיטתית בין הגולם הישן לחדש, סעיף אחר סעיף. הוא גם קרא למהר"ל אביהם הרוחני של ג'ון פון נוימן ונורברט וינר. את הנאום חתם במשפט: "התפתחו בשלום ואל תחריבו את העולם. שלום".
מה שלום זיהה כגבול של המכונה — וכמה זה השתנה
בתוך אותו נאום קבע שלום גם מה חסר למחשב, והתשובה שלו מעניינת במיוחד היום. "אשר לדיבור, וכל מה שהוא גורר עמו — כוונתי לספונטניות של התבונה — הן הגולם הישן והן החדש לוקים בו בעליבות", אמר, והוסיף ש"לעת עתה, ולזמן לא קצר, אנו כרוכים בגולם שיעשה רק מה שאומרים לו". המשותף למבחן של רב זירא בתלמוד ולאבחנה של שלום בשנת 1965 הוא בדיוק אותו דבר: בשני המקרים, מה שהיצור המלאכותי אינו מסוגל לעשות הוא לדבר. כאן נמצאת החוליה שהופכת את האגדה הזו לרלוונטית מאוד ולא לקוריוז: המערכות שקוראים להן היום בינה מלאכותית הן, לפני הכול, מכונות שמייצרות שפה. הן חוצות בקלות בדיוק את הסף היחיד שהמסורת הזו סימנה כגבול — ולכן השאלה שהמבחן העתיק נועד לענות עליה, מה עומד מאחורי המילים, נשארה פתוחה בלי המבחן.