הספר: לם, 1965, ושני רובוטים-בונים
"הקיבריאדה" (Cyberiada) הוא מחזור סיפורי מדע בדיוני הומוריסטיים של הסופר הפולני סטניסלב לם. הקובץ ראה אור בפולנית ב-1965, והסיפורים שבו התפרסמו לאורך השנים 1964–1979; לאנגלית תרגם אותו מייקל קנדל ב-1974. בעברית הוא ראה אור ב-1986 בתרגומה של פאולינה צלניק, בהוצאת זמורה ביתן, ובשם "הקיבריאדה".
גיבורי המחזור הם טרורל וקלפאוציוס, שני רובוטים-בונים שנוסעים בין הגלקסיות ומתכננים מכונות. טרורל הוא הממציא הנלהב והנועז, וקלפאוציוס הוא בן-הזוג הזהיר שמנסה לצמצם את האסונות שהתלהבותו מייצרת — חלוקת תפקידים שהיא גם מנוע העלילה של הסיפור שלפנינו.
"הפייטן האלקטרוני": ההזמנה של קלפאוציוס
הסיפור נקרא באנגלית The First Sally (A), or Trurl's Electronic Bard, והמכונה — Elektrybałt. הנקודה שממנה הכול מתחיל היא קנטור. בלשון התרגום, "קלפאוציוס הקניט את טרורל בלי רחם, והעיר הערות בכל הזדמנות, עד שטרורל החליט להשתיק אותו אחת ולתמיד בכך שיבנה מכונה שתוכל לכתוב שירה" (עמ' 43).
ראוי לשים לב מה סוג האתגר. הוא אינו מבחן על תודעה ואינו שאלה אם המכונה "באמת" מרגישה משהו — הוא מבחן ביצוע: שיצא מן הצד השני טקסט, ושיהיה טוב. זו הסיבה שהסיפור נקרא היום אחרת מכפי שנקרא בשעתו, שכן דווקא הכתיבה נחשבה לדבר האחרון שמכונה תוכל לעשות.
כדי לבנות משורר צריך לבנות ציוויליזציה
טרורל מגלה מהר שאין קיצור דרך, וההסבר בסיפור הוא רקורסיבי: "התוכנית שנמצאת בראשו של משורר ממוצע, אחרי הכול, נכתבה בידי הציוויליזציה של המשורר, ואותה ציוויליזציה תוכנתה בתורה בידי הציוויליזציה שקדמה לה, וכך הלאה עד עצם שחר הזמן" (עמ' 43–44). ג'ורדן מטלסקי מנסח זאת בקצרה: טרורל נכשל תחילה באימון המכונה, ואחר כך מבין שעליו "פשוט לאמן אותה לשחזר את כל ההיסטוריה האנושית לפני שתהיה מוכנה לכתוב שירה".
והמכונה אינה עובדת מיד: בתחילה יש לשדל אותה לייצר משהו מלבד ג'יבריש — בטקסט: Phlogisticosh. Rhomothriglyph. Floof (עמ' 48) — וטרורל מתקן אותה בבעיטות, בפטישים, בשליפת שפופרות שרופות ובקללות.
זהו החלק שקורא בן זמננו נעצר עליו: לא היכולת לחרוז, אלא הקביעה שהיכולת נבנית מבחוץ — מכמות עצומה של חומר קודם שיש להעביר דרך המכונה לפני שתפיק שורה אחת.
המבחן: הזמנות עם אילוצים
קלפאוציוס מזמין משימות שנועדו להכשיל. הזמנה אחת, בתרגומו של קנדל: "שיר אהבה, לירי, פסטורלי, ומבוטא בשפת המתמטיקה הטהורה. בעיקר אלגברה טנזורית, עם קצת טופולוגיה וחשבון גבוה (higher calculus) במידת הצורך. אבל עם רגש, אתה מבין, וברוח הקיברנטית". התוצאה: השיר שנפתח בשורה Come, let us hasten to a higher plane.
הזמנה שנייה מהדקת עוד: שיר על תספורת — נשגב, אצילי, טרגי, נצחי, מלא אהבה, בגידה וגמול — "שש שורות, מחורזות בחוכמה, וכל מילה מתחילה באות s". והמכונה מספקת, בשיר שגיבורו שמשון: Seduced, shaggy Samson snored. / She scissored short. Sorely shorn.... וראוי לדעת מי כתב את השורות, וזה לא לם: שיר שמשון האנגלי הוא יצירתו של המתרגם מייקל קנדל, ובפולנית המקורית קלפאוציוס מבקש שיר על "קיברוטיקה" — אילוץ האות s נולד בתרגום. ושימו לב: קלפאוציוס אינו מתקן את המכונה אלא מנסח מחדש את ההזמנה ומהדק אותה בכל סיבוב.
מה קרה למכונה אחר כך
החלק האחרון הוא סאטירה על עולם הספרות. הפייטן מפרסם תחת אלפי שמות-עט, ועורכי כתבי-העת מרוצים; המשוררים פחות. אחד מהם, שגופו חסון כשם שדימוייו עזים, מכה את טרורל מכות נמרצות, והקלאסיקנים — זקנים ולא-מזיקים יחסית — מסתפקים בזריקת אבנים בחלונותיו ובמריחת חומר שלא יוזכר על קירות ביתו.
וכשטרורל מגיע אל המכונה, צולע מעט, היא מבחינה בצבת שבידו ובניצוץ הקודר בעינו ונושאת בקשת רחמים כה רהוטה, עד שהוא פורץ בבכי, משליך את כליו ושב אל חדרו דרך אוקיינוס של נייר שממלא את האולם עד גובה החזה. המכונה נשארת שלמה.
על המכונה עצמה מוסיף הסיפור שני פרטים: היא "מתכנתת את עצמה", ו"היה לה מנגנון מגביר-שאפתנות ובו מעגלי חיפוש-תהילה, ותוך זמן קצר שיריה נעשו קשים, דו-משמעיים וטעונים במשמעות עד שהיו בלתי-מובנים לחלוטין" (עמ' 53). במרכז המדע קופרניקוס בוורשה עומד היום פסל פלדה שלה.
הדמיון שקורא היום מזהה — ומה הוא אינו
קורא בן זמננו שמכיר מודל שפה גדול מזהה בסיפור שרשרת מוכרת: יכולת שנבנית מחומר קודם רב, בקשה שמהודקת עד שהתוצאה מספקת, וסגנון שנקבע במה שהוזן — הסיפור מציין ש"טרורל, שאינו מבין גדול בשירה, נשען בכבדות על הקלאסיקות כשהגדיר את התוכנית". יש שניסחו את הדמיון בחדות: שנון דונלי קווין מאוניברסיטת מישיגן סטייט כתבה ב-3 בינואר 2024, בהקשר של קורס ספרות שבו השתמשה ב-ChatGPT, שהפייטן האלקטרוני הוא "בעצם הניבוי של לם, מ-1965, של ChatGPT" — ותיארה כיצד סטודנטיה למדו לחדד את ההנחיות שלהם.
כדאי להחזיק את שני הדברים יחד. הדמיון קיים, והוא בצורת הבעיה — מה מזין את היכולת ואיך מזמינים ממנה פלט. אבל הסיפור אינו תיאור של מערכת, אין בו טכנולוגיה שאפשר לבדוק, והוא סאטירה על שירה ועל שאפתנות ולא תחזית. מה שהוא נותן לקורא של היום אינו ידיעה מוקדמת אלא ניסוח מוקדם של השאלה.