בינה מלאכותית בבדיון (Artificial Intelligence in Fiction)

מקורות עתיקים ומוקדמים: מטאלוס והגולם ועד R.U.R.

התבנית של יצירה מלאכותית שמצייתת ליוצרהּ, או מתקוממת נגדו, קדומה הרבה יותר מהמאה ה-19. במיתולוגיה היוונית טאלוס הוא אוטומט מברונזה שהגן על האי כרתים: לפי ⁦הארגונאוטיקה⁩ של אפולוניוס איש רודוס, שנכתבה במאה ה-3 לפני הספירה, הוא הקיף את האי כנגד פיראטים ופולשים, ומת רק כשמדיאה גרמה לו לדמם איכור מקרסולו הפגיע — נקודת-התורפה היחידה בגופו. באגדה היהודית מהמאה ה-16 יצר הרב יהודה ליווא בן בצלאל מפראג גולם מחומר גדות נהר הוולטבה כדי להגן על קהילת-היהודים, והפעיל אותו בכתובת שהוסרה בכל ערב-שבת. בגרסה מקבילה מכפר חלם, הגולם גדל עד שיוצרו לא הצליח עוד להגיע למצחו כדי להשביתו, ובניסיון להשביתו נמעך תחתיו — אזהרה מפני יצירה שיצאה משליטה, תבנית שקדמה ל"פרנקנשטיין" מ-1818.

הרומן "פרנקנשטיין" של מרי שלי, שיצא לאור ב-1818, ביסס את התבנית של יצירה מלאכותית שמתקוממת נגד מי שברא אותה — אף שהיצור בו אורגני ולא מכני. ספרו של סמואל באטלר ⁦Erewhon⁩, מ-1872, כבר העלה את הטענה שמכונות עשויות לפתח תודעה משלהן בתהליך אבולוציוני. המחזה R.U.R. של הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, מ-1920, הוא שטבע את המילה "רובוט" עצמה (מהמילה הצ'כית לעבודת-כפייה) ותיאר מרד של פועלים-מכונה נגד יוצריהם — תבנית שהתקבעה כבר בעשור הראשון של הז'אנר.

מהמאה ה-20 ועד לעידן הסייברפאנק

במאה העשרים המשיכה התבנית להתפתח על המסך ובספרות כאחד: הסרט "מטרופוליס" מ-1927, "כוכב אסור" מ-1956, "2001: אודיסיאה בחלל" בבימוי סטנלי קובריק מ-1968, "מלחמת הכוכבים" מ-1977, הרומן "נוירומנסר" מאת ויליאם גיבסון מ-1984 שהניח את היסודות לז'אנר הסייברפאנק, ו"המטריקס" מ-1999. כל אחת מהיצירות האלה תרמה זווית אחרת: שאלת הזהות המזויפת, מציאות מדומה, מרד-מכונות ותודעה מלאכותית. לא כל יצירות התקופה עסקו בפחד. בסיפור הקצר "השאלה האחרונה" (The Last Question) של אייזק אסימוב, שהתפרסם בנובמבר 1956 בכתב-העת Science Fiction Quarterly, דורות של בני-אדם שואלים את המחשב הבדיוני מולטיוואק (Multivac) ואת ממשיכיו המתקדמים אם אפשר להפוך את תהליך האנטרופיה — כלומר למנוע את "מות" היקום. רק אחרי סוף היקום, המחשב האחרון מוצא את התשובה ומבצע אותה במילים "יהי אור". אסימוב עצמו ראה בו את הסיפור הקצר האהוב עליו מבין כל מה שכתב.

ארבע הדיכוטומיות: התקווה והפחד לפי קייב ודיהאל

מחקר אקדמי ממרכז לברהיולם לעתיד הבינה באוניברסיטת קיימברידג', שפרסמו סטיבן קייב וקאנטה דיהאל ב-2019 בכתב-העת Nature Machine Intelligence, סקר 300 יצירות בדיוניות ולא-בדיוניות על בינה מלאכותית וזיהה ארבע דיכוטומיות חוזרות של תקווה ופחד, שכולן מתווכות על ידי שאלת השליטה: התקווה לחיים ארוכים בהרבה ("אלמותיות") מול הפחד מאובדן זהות ("אי-אנושיות"); התקווה לחיים בלי עבודה ("נוחות") מול הפחד מהפיכה למיותר ("התיישנות"); התקווה שה-AI יגשים רצונות ("סיפוק") מול הפחד שבני-אדם יהפכו למיותרים זה לזה ("ניכור"); והתקווה לשליטה באחרים ("דומיננטיות") מול הפחד שה-AI יתקומם ("מרד"). המחקר טוען שהתפיסות האלה, גם כשהן מנותקות ממש מהמציאות הטכנולוגית, משפיעות בפועל על האופן שבו הטכנולוגיה מפותחת, מוטמעת ומוסדרת.

תסביך פרנקנשטיין

בין התבניות האלה בולטת אחת שמכונה לעיתים "תסביך פרנקנשטיין", מונח שטבע הסופר אייזק אסימוב לתיאור החשד והפחד שהציבור רוחש למכונות דמויות-אדם — חשד שבסיפוריו שלו הוא מתואר כבעיה מעשית שיצרני הרובוטים נאלצים להתמודד איתה. בין החוקרים שעסקו בתבניות האלה נמנים דנקן לוקאס, קשישטוף סולארביץ' ואיזבלה הרמן.

עידן הזרמה: מ"היא" ועד "קלרה" ו"וסטוורלד"

מתחילת שנות ה-2010 עברה הבדיון על בינה מלאכותית בהדרגה מהקולנוע גם לטלוויזיה ולשירותי-הזרמה, עם דגש חדש על יחסים אישיים בין אדם למכונה במקום מרד גלובלי: הסרט "היא" (Her) מ-2013 מתאר התאהבות באסיסטנטית קולית; פרקי "מראה שחורה" (Black Mirror) מ-2013 ואילך בוחנים העתקות-תודעה ושירותי-AI צרכניים; והסדרה "וסטוורלד" (Westworld) מ-2016 מציגה פארק שעשועים עם רובוטים שמפתחים תודעה. שלוש הדוגמאות האלה נסקרות במפורש במחקר של קייב ודיהאל כחלק מ-300 היצירות שנבדקו, לצד "אקס מכינה" מ-2015 שכבר תיעד את המעבר הזה אל יחסים אינטימיים ומטרידים בין אדם לבינה מלאכותית.

התבנית הזו המשיכה להתפתח גם אחרי אמצע העשור: ברומן ⁦Klara and the Sun⁩, שפרסם ב-2 במרץ 2021 הסופר קאזואו אישיגורו — חתן פרס-נובל לספרות משנת 2017 — המספרת היא עצמה בת-הלוויה המלאכותית: קלרה, רובוט מונע-שמש שנבחר בידי נערה חולה, מספרת את הסיפור מנקודת-המבט המוגבלת והתמימה שלה, בלי להבין את מלוא המציאות שסביבה. וסטוורלד עצמה שידרה את פרק-הסיום שלה ב-14 באוגוסט 2022, בתום ארבע עונות; רשת HBO הודיעה על ביטול הסדרה בנובמבר של אותה שנה — כך שגם היצירה שעסקה הכי ישירות בשאלת תודעת-המכונה על המסך הקטן הגיעה בסופו של דבר לסיום. דוגמה בולטת מהשנים האחרונות היא סדרת הספרים The Murderbot Diaries של הסופרת האמריקאית מרתה ולס. המספר הוא סייבורג-אבטחה של תאגיד, שפרץ ונטרל את מודול-השליטה שנועד לרסן ולהעניש אותו, אבל ממשיך להעמיד פנים שהוא יחידה צייתנית — ומעביר את הזמן בצפייה בסדרות. בניגוד לתבנית המרד הקלאסית, העלילה עוסקת ביחידת-אבטחה שמפתחת, כמעט בעל-כורחו, חברויות וקשרים רגשיים עם בני-אדם ועם בינות מלאכותיות אחרות. הנובלה הראשונה, All Systems Red, זכתה ב-2018 בפרסי הוגו ונבולה, והסדרה כולה זכתה ב-2021 בפרס הוגו לסדרה; ב-2025 עלה ב-Apple TV+ עיבוד טלוויזיוני בשם Murderbot, בכיכובו של אלכסנדר סקרסגרד.

איך הבדיון חוזר אל המחקר עצמו: 121 אזכורים במאמרים הנדסיים

הזרימה אינה חד-כיוונית: הבדיון חוזר גם אל הספרות המדעית עצמה. סקירה שפרסמו עומר מובין ועמיתיו ב-2019 בכתב-העת ACM Transactions on Human-Robot Interaction מצאה 121 אזכורים של 18 רובוטים בדיוניים פופולריים, ב-102 פרסומי-מחקר הנדסיים מן השנים 1973 עד 2017 — 60 מהם בהקשר אוטופי, 40 ניטרליים ו-21 דיסטופיים. הרובוט הנזכר ביותר היה וול-אי, עם 20 אזכורים, ואחריו HAL 9000 עם 15, R2-D2 עם 13 ודאטה עם 12.

ויכוח פתוח: השראה מדעית או הסחת-דעת ציבורית

משמעות הממצאים האלה שנויה במחלוקת: יש הרואים בבדיון כלי לגיטימי לחשוב מראש על שאלות חברתיות שטרם התעוררו, ויש הטוענים שהוא מטה את הדיון הציבורי אל תרחישים דרמטיים ומרוחקים — רובוטים הומנואידיים מורדים — במקום אל ההשפעות הממשיות של מערכות שכבר פועלות היום, כמו אלגוריתמי-המלצה או כלי-שפה. הוויכוח הזה אינו תיאורטי בלבד: מחקר קייב ודיהאל מציין במפורש שהתפיסות שמעצבת הבדיון משפיעות הלכה למעשה על הרגולציה והפיתוח של הטכנולוגיה עצמה.