דמויות של מכונות חושבות הופיעו בספרות ובקולנוע הרבה לפני שהמחקר המדעי בתחום קיבל את שמו. הרומן "פרנקנשטיין" של מרי שלי, שיצא לאור ב-1818, ביסס את התבנית של יצירה מלאכותית שמתקוממת נגד מי שברא אותה; ספרו של סמואל באטלר "ארווהון", מ-1872, כבר העלה את הטענה שמכונות עשויות לפתח תודעה משלהן בתהליך אבולוציוני. במאה העשרים הצטרפו אליהם המחזה R.U.R. של קארל צ'אפק, מ-1920, הסרט "מטרופוליס" מ-1927, "כוכב אסור" מ-1956, "2001: אודיסיאה בחלל" בבימוי סטנלי קובריק מ-1968, "מלחמת הכוכבים" מ-1977, הרומן "נוירומנסר" מאת ויליאם גיבסון מ-1984, "המטריקס" מ-1999, "וול-אי" מ-2008 ו"אקס מכינה" מ-2015.
חוקרי-תרבות מזהים בגוף-היצירות הזה כמה תבניות חוזרות: היצירה שפונה נגד יוצרהּ, מרד של מכונות מודעות בסמכות אנושית, חברה שמנוהלת בידי מכונות שנטלו על עצמן תפקיד של אפוטרופוס, מציאות מדומה שבה בני-אדם כלואים בלי לדעת זאת, וכן חזונות אופטימיים שבהם המכונה מביאה נוחות, שפע ואריכות-ימים. התבנית הראשונה שבהן מכונה לעיתים "תסביך פרנקנשטיין", מונח שטבע הסופר אייזק אסימוב לתיאור החשד והפחד שהציבור רוחש למכונות דמויות-אדם — חשד שבסיפוריו שלו הוא מתואר כבעיה מעשית שיצרני הרובוטים נאלצים להתמודד איתה. בין החוקרים שעסקו בתבניות האלה נמנים דנקן לוקאס, קשישטוף סולארביץ' ואיזבלה הרמן, וכן קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' ובהם סטיבן קייב וקאנטה דיהאל.
הזרימה אינה חד-כיוונית: הבדיון חוזר גם אל הספרות המדעית עצמה. סקירה שפרסמו עומר מובין ועמיתיו ב-2019 מצאה 121 אזכורים של רובוטים בדיוניים במאמרי-מחקר הנדסיים — 60 מהם בהקשר אוטופי, 40 ניטרליים ו-21 דיסטופיים. הרובוט הנזכר ביותר היה וול-אי, עם 20 אזכורים, ואחריו HAL 9000 עם 15. משמעות הממצאים שנויה במחלוקת: יש הרואים בבדיון כלי לגיטימי לחשוב מראש על שאלות חברתיות שטרם התעוררו, ויש הטוענים שהוא מטה את הדיון הציבורי אל תרחישים דרמטיים ומרוחקים, במקום אל ההשפעות הממשיות של מערכות שכבר פועלות היום.