המטריקס יצא לאקרנים ב-31 במרץ 1999 בבימוין של האחיות ואצ'ובסקי. העלילה מתרחשת בעתיד עגום שבו האנושות כלואה, בלי לדעת זאת, בתוך המטריקס: מציאות מדומה שיצרו מכונות תבוניות, בעוד הגופים האמיתיים שרועים במתקנים ומשמשים את המכונות כמקור אנרגיה. הגיבור, מתכנת בשם תומאס אנדרסון המכונה ניאו, מגלם קיאנו ריבס, ואת מורפיאוס, שחושף לו את האמת, מגלם לורנס פישבורן.
המכונות כאן שונות מכל שאר היצירות בקטגוריה הזו, וזו תרומתו המושגית של הסרט. הן אינן דמות שאפשר לשוחח איתה, לבחון אותה או לשכנע אותה, אלא תשתית בלתי-נראית שמנהלת את הסביבה כולה. השאלה שהסרט מציב אינה מה המכונה חושבת ואף לא אם היא מסוכנת, אלא אם אפשר בכלל להבחין בקיומה מבפנים. זו שאלה שהתבררה כעמידה: היא חוזרת בכל דיון על מערכות שמעצבות מה אדם רואה, קורא ומאמין בלי שהוא מודע לכך שהן פועלות. במקביל הפיץ הסרט את אפקט "זמן הכדור", שבו התנועה בתוך הפריים מואטת בעוד המצלמה ממשיכה לנוע במהירות רגילה, והוא הפך לאחד הציטוטים החזותיים המחוקים ביותר בקולנוע שאחריו.
תרומתו השנייה היא לשונית, ולגורלה יש עניין משלו. בסצנה מוקדמת מוצעת לגיבור בחירה בין גלולה אדומה, שתגלה לו את האמת, לבין גלולה כחולה, שתחזיר אותו לחייו הרגילים. הצירוף יצא מן הסרט אל השפה, אך לא נשאר בהקשר שממנו בא: הוא אומץ ב-2007 בידי קרטיס יארווין במסה "The Case Against Democracy: Ten Red Pills", ומ-2012 שימש שם לקהילת הרשת r/TheRedPill, שהוסגרה בידי רדיט ב-2018. כך הפך דימוי מתוך סרט על מכונות תבוניות לסימן היכר של שיח פוליטי שאין לו דבר עם בינה מלאכותית — תזכורת שהשפעתה של יצירה על השפה אינה נשלטת בידי יוצריה. מקורות ההשראה של הסרט מתועדים היטב, ובראשם סרט האנימציה היפני הרוח במעטפת מ-1995, והאחיות ואצ'ובסקי אמרו למפיק ג'ואל סילבר שהן רוצות לעשות את זה באמת.