מיד אשוב (Be Right Back)

הפרק: מראה שחורה, 11 בפברואר 2013

"מיד אשוב" (⁦Be Right Back⁩) הוא הפרק הראשון בעונה השנייה של מראה שחורה, ששודר ב-11 בפברואר 2013. את התסריט כתב יוצר הסדרה צ'ארלי ברוקר, ואת הפרק ביים אוון האריס. מרתה ואש הם זוג צעיר שעובר לבית מרוחק בכפר, ולמחרת המעבר נהרג אש בתאונת דרכים בדרכו להחזיר את משאית ההובלה.

שם הפרק בעברית, "מיד אשוב", הוא תרגומו של ⁦Be Right Back⁩ — הודעת ההיעדרות הקצרה שכותבים בצ'אט כשקמים לרגע. הבחירה הזו היא כבר חצי מן העלילה: ההבטחה הקטנה ביותר שאדם נותן במסך, מוחלת על היעדרות שאין ממנה חזרה.

זה אינו סיפור על טכנולוגיה שיוצאת משליטה: השירות שבמרכזו עובד היטב, איש אינו נפגע ממנו, ואיש אינו מנסה לעצור אותו.

שלושה שלבים: כתב, קול, גוף

מרתה מגלה שירות שבונה גרסה מלאכותית של אש מתוך הרשתות החברתיות שלו ומן התקשורת המקוונת שהותיר אחריו. השימוש מתקדם בשלושה שלבים: תחילה הודעות כתובות, אחר כך שיחות טלפון בקולו, ולבסוף העתק אנדרואיד שמגיע אליה הביתה.

המדרג הזה הוא הבחירה החכמה של הפרק. אילו היה הגוף מגיע ראשון, זו הייתה יצירה על רובוט. במקום זאת כל שלב נראה, בשעתו, כמו הרחבה קטנה ומתבקשת של השלב שלפניו — וכל אחד מהם קל יותר לקבלה מפני שכבר הסכימו לקודם. הדבר שקשה להסביר בסופו אינו מדוע היא הזמינה גוף, אלא היכן בדיוק היה הרגע שבו אפשר היה לעצור.

ממה בדיוק בנוי אש

המקור היחיד של השחזור הוא הארכיון שאש הותיר: מה שפרסם, מה שכתב, מה ששיתף. מכאן נגזרת המגבלה שהפרק בנוי סביבה — כל מה שאש מעולם לא העלה לרשת אינו נמצא שם, וכל מה שהעלה נמצא שם במלוא משקלו, גם אם היה מזדמן או מעושה.

התוצאה אינה אש מוחלש אלא אש מסוג אחר: גרסה שנבנתה מתוך הצד המוצג שלו, ולכן היא נעימה, זמינה ומסכימה. הפער אינו בכמות המידע ואינו נסגר בעוד נתונים, מפני שהוא נובע מזהות המקור — ארכיון של אדם אינו מדגם מייצג של אותו אדם, אלא מדגם של מה שבחר להשאיר.

עליית הגג

הפרק אינו נגמר בהרס ואינו נגמר בהשלמה. מרתה אינה מסוגלת להשמיד את ההעתק ואינה מסוגלת לחיות איתו; שנים אחר כך היא מחזיקה אותו נעול בעליית הגג, ומתירה לבתה מגע מוגבל איתו בלבד.

הסיום הזה הוא הטענה המרכזית של הפרק, והיא אינה על הטכנולוגיה. שירות שנבנה כדי להקל על אבל מייצר חפץ שאי-אפשר להיפרד ממנו: כל עוד הוא קיים, הפרידה אינה מתרחשת, ומכיוון שהוא נושא את פניו ואת קולו של אדם אהוב, גם המחיקה עצמה נעשית מעשה שקשה לבצע. מה שהוצע כנחמה נעשה למחויבות שאין לה סוף.

מן הפרק אל מוצר אמיתי — ומה בדיוק מתועד

ב-2015 בנתה יבגניה קוידה, ממייסדות חברת ⁦Luka⁩, צ'טבוט מתוך יומני ההתכתבות של חברהּ רומן מזורנקו שנהרג; הצ'טבוט הושק במאי 2016. לפי ויקיפדיה האנגלית היא צפתה בפרק אחרי מותו של חברהּ, ושאלה עליו: "⁦Is it letting go, by forcing you to actually feel everything? Or is it just having a dead person in your attic?⁩" — האם זו דרך להרפות, שמכריחה אותך להרגיש הכול, או פשוט להחזיק אדם מת בעליית הגג. אותו מקור מוסיף פרט שקשה להתעלם ממנו: ארבעה מחבריה של קוידה הוטרדו מן הפרויקט, ואחד מהם סבר שהיא "לא הפנימה את הלקח של הפרק ב'מראה שחורה'". על ⁦Replika⁩, האפליקציה שהקימה אחר כך והושקה בנובמבר 2017, נכתב שם שהיא הוקמה "⁦partially influenced by⁩" הפרק — בהשפעה חלקית שלו.

שווה לדייק בסדר הדברים, מפני שקל להפוך אותו. הפרק לא יצר את הצ'טבוט הראשון ולא הוליד את ⁦Replika⁩; הוא שודר ב-2013, קוידה בנתה את הצ'טבוט ב-2015 והשיקה אותו במאי 2016, והאפליקציה הושקה בנובמבר 2017. מה שמתועד הוא שהפרק היה שם קודם, שהיא ראתה אותו, ושהמקור מייחס לו השפעה חלקית.

"פרק שניבא מוצר" ו"פרק שהמייסדת ראתה ושמיוחסת לו השפעה חלקית" הן שתי טענות שונות מאוד, והראשונה — שנוח לספר אותה — אינה מה שהמקורות אומרים.

מה הפרק נתן לדיון

התרומה של "מיד אשוב" אינה ניבוי טכנולוגי: השירות שבפרק אינו מתואר כפריצת-דרך ואיש אינו מסביר איך הוא עובד. מה שהפרק נתן הוא מסגרת מוסרית מוכנה מראש — כשהופיעו מוצרים שמדברים בשמו של אדם שמת, כבר היו לדיון תמונה, שם ושאלה.

המחקר שבא אחר כך מתייחס לפרק במפורש. עבודות שבוחנות כיצד משתמשים מתנהלים מול צ'טבוטים שמייצגים את המת — שמכונים ⁦griefbots⁩ או ⁦thanabots⁩ — מפנות אליו, ומראות שיש מי שמשתמשים בהם כדי להבהיר לעצמם את מערכת היחסים. כלומר: המסקנה שהפרק מציע אינה בהכרח מה שנמצא בפועל, והפרק שימושי לדיון גם כשאינו צודק בו.

כדאי גם למקם את הפרק ביחס לשני ערכים סמוכים: אלמוות דיגיטלי הוא המושג עצמו, ובן-לוויה מלאכותי הוא סוג המוצר שצמח בפועל. "מיד אשוב" אינו אף אחד משניהם — הוא היצירה שנתנה לשניהם, מראש, תמונה שאפשר להצביע עליה.