אלמוות דיגיטלי הוא מושג היפותטי שעניינו שמירה או שכפול של תודעתו של אדם — או לכל הפחות של אישיותו — במצע דיגיטלי: מחשב, רובוט או מרחב מקוון. הרעיון המעשי שנגזר ממנו צנוע מן השם: בניית דמות ממוחשבת שמתנהגת כמו אדם מסוים, על סמך הארכיון הדיגיטלי שהוא הותיר אחריו. בספרות המקצועית מתוארת דמות כזו כסוכן-שיחה אינטראקטיבי שמציג אשליה של זיכרונות, מחשבות ואמונות של האדם המקורי — ניסוח שמדגיש שמדובר בהדמיה של התנהגות ולא בהמשך אותה תודעה.
המשפטנית והיזמית מרטין רותבלט הציעה את המונח mindfile — אוסף הנתונים שאדם מייצר לאורך חייו, ובכללם תצלומים, רשומות ברשתות חברתיות ובלוגים — ואת רעיון ה-mindware, תוכנה שתפיק ממנו העתק אישיות. היא הציעה גם שהתחום יידרש לאישור ממשלתי, בדומה לאישור הנדרש למוצרים רפואיים, לשם בקרת איכות. יוזמת 2045, שמוביל דמיטרי איצקוב, הציבה לעצמה מטרה מוצהרת לפתח טכנולוגיות שיאפשרו העתקת אישיותו של אדם לנשא שאינו ביולוגי. הדיון אינו חדש: כבר במרץ 2001 פרסמו גורדון בל וג'ים גריי, ממיקרוסופט מחקר, מאמר בשם Digital Immortality בכתב-העת Communications of the ACM. הקרן הלאומית למדע בארצות הברית העניקה מענק של חצי מיליון דולר לאוניברסיטת מרכז פלורידה באורלנדו ולאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, לבחינת השילוב בין בינה מלאכותית, אִרכוב ועיבוד תמונה ליצירת גרסאות דיגיטליות של בני-אדם.
זמינותם של כלים גנרטיביים הפכה את השאלה למעשית יותר, והדיון האתי והמשפטי סביבה מיוחס לחוקרים בשמם. רותבלט עוסקת בזהות ובאותנטיות — האם העתק הוא אותו אדם — ובשאלה אם דמות כזו מפריעה לתהליך האבל. ויניסיוס פררה גלוואו עוסק בבעלות על נתונים לאחר המוות ובמעמדם המשפטי של העתקים דיגיטליים. פיורנצה גמבה עוסקת בפרטיות שלאחר המוות ובשאלת האוטונומיה של ההעתק. מלודי פרקר בוחנת אם דמות כזו מנחמת את המתאבלים או דווקא מקשה עליהם, ויהושע הורטדו עוסק בשימור הקשר החברתי עם מי שנפטר. אין הכרעה מקובלת באף אחת מן השאלות האלה, ובכללן השאלה המשפטית הבסיסית: מי רשאי להפעיל דמות של אדם שנפטר, ואיזה תוקף יש להסכמה שנתן בעודו בחיים.