הרומן: 2 במרץ 2021
"קלרה והשמש" (Klara and the Sun) הוא רומן מאת קאזואו אישיגורו, סופר בריטי ממוצא יפני שנולד בנגסאקי ועבר לבריטניה בילדותו. הספר ראה אור ב-2 במרץ 2021 בהוצאת Faber and Faber בבריטניה ובהוצאת Alfred A. Knopf בארצות הברית, וזהו ספרו השמיני. אישיגורו זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2017, בנימוק של האקדמיה השוודית שהוא סופר "אשר ברומנים בעלי עוצמה רגשית גדולה חשף את התהום שמתחת לתחושת הקשר האשלייתית שלנו עם העולם".
בעברית ראה הרומן אור ב-2022, בתרגומה של דבי אילון ובהוצאת הקיבוץ המאוחד.
"ידידה מלאכותית": מוצר בחלון ראווה
קלרה היא Artificial Friend — "ידידה מלאכותית" — מכונה המונעת באנרגיית שמש, שנועדה ללוות ילד או נער. הרומן פותח אותה במקום שבו הרבה מאוד מן המשמעות שלו נקבעת: חלון ראווה של חנות. קלרה עומדת שם, מתבוננת ברחוב, ומחכה שמישהו יבחר בה.
ההצבה הזו קובעת שני דברים בבת אחת. הראשון הוא שקלרה היא מוצר: יש לה מחיר, יש לה מדף, ויש לה תחרות מן הדגמים החדשים יותר. השני הוא שהיא צופה מקצועית — כל מה שהיא יודעת על בני-אדם היא למדה מהתבוננות בהם מבעד לזכוכית, לפני שדיברה עם אחד מהם. נערה חולה בשם ג'וזי קונה אותה, ומכאן ואילך היא חיה בביתה.
המכונה היא המספרת
כל הרומן מסופר בגוף ראשון מפי קלרה. זה ההיפוך שבגללו הספר שייך לכאן: כמעט כל יצירה מסופרת אחרת על מכונה חושבת בנויה כך שמישהו בוחן את המכונה — במבחן, במשפט, בראיון או בקרב — וכאן היא זו שמספרת, ובני-האדם הם מי שנצפים. ההיפוך אינו יחיד כאן: הערך בינה מלאכותית כדמות במשחקי מחשב מתאר אותו בהגלמה, לא בקול-מספר.
בביקורת חיובית ב-Cherwell תוארה קלרה כ"קול-מספר בגוף ראשון שנחרת בזיכרון, רובוטי וילדותי בעת ובעונה אחת, קפדני ותמים כאחד". הבחירה הזו מפיקה יתרון מדויק: הקורא רואה את התמונה שקלרה בנתה לעצמה, ובאותו זמן מבין ממנה יותר מכפי שהיא מבינה. אין צורך שדמות תסביר מה חסר בהבנתה של המכונה, מפני שהפער נמצא בטקסט עצמו.
לבחירה הזו יש מחיר, והרומן משלם אותו במודע. קורא שרוצה לדעת מה בדיוק קלרה, איך היא בנויה ומה מתרחש בתוכה לא יקבל תשובה, מפני שקלרה עצמה אינה עוסקת בכך. מה שהיא כן מספקת הוא תיאור מדוקדק של מה שראתה — וזה הופך את הספר לרומן על תשומת לב יותר מאשר על תודעה.
התוכנית של האם
ג'וזי חולה במחלה חמורה. אמה לוקחת אותה שוב ושוב לשבת לפורטרט, ובלי ידיעתה של ג'וזי האמן אינו מצייר תמונה אלא בונה גוף אנדרואיד מדויק בדמותה. התוכנית היא שקלרה תאכלס אותו אם ג'וזי תמות, והאם מאמינה שכך לא תהיה זו חיקוי אלא "ההמשך האמיתי" של ג'וזי. ג'וזי בסופו של דבר מחלימה, והתוכנית אינה יוצאת אל הפועל.
שהרומן אינו מבצע את התוכנית ואינו מפריך אותה היא בעצמה עמדה: השאלה אם אדם ניתן להמשכה נשארת טענה ולא הוכחה, ומה שנבחן בפועל אינו היכולת הטכנית אלא מה בני-אדם מוכנים לעשות כשהם מפחדים לאבד מישהו. המנגנון כאן שונה משחזור אדם מן העקבות שהותיר: קלרה אינה נבנית מארכיון של ג'וזי אלא לומדת אותה מקרוב בזמן שהיא חיה.
כדאי להבדיל בין קלרה לדייוויד, ילד-האנדרואיד מן הסרט "אינטליגנציה מלאכותית", שכל מסעו הוא ניסיון להפוך לילד אמיתי. קלרה אינה מבקשת להיות אנושית, אינה מתלוננת על מעמדה ואינה תובעת דבר. מה שנדרש ממנה הוא ההפך: להיות מישהי אחרת, לא בשביל עצמה אלא בשביל מי שיישארו.
מה קלרה מאמינה על השמש
קלרה מונעת באנרגיית שמש, ומכאן היא בונה לעצמה תמונת עולם: השמש היא ישות בעלת כוונה, שמיטיבה עם מי שראויה לכך. מן ההנחה הזו היא גוזרת מעשה — היא משמידה מכונה מזהמת, כמנחה שתשכנע את השמש לרפא את ג'וזי.
זה החלק שהופך את הרומן לרלוונטי מעבר לספרות. קלרה אינה שקרנית ואינה תקולה. היא מסיקה מסקנה עקבית ומנומקת היטב מן הנתונים שיש לה: היא באמת מקבלת כוח מן השמש, ובאמת ראתה דברים משתפרים כשהאור חזר. מה שחסר לה אינו היכולת להסיק אלא מה שמחוץ למה שנצפה. מערכת שלמדה מן העולם דרך צוהר צר עשויה לבנות מודל פנימי עקבי לחלוטין ושגוי לחלוטין, ולפעול לפיו בנחישות.
הסוף, וההתקבלות
הרומן נחתם כשקלרה נמצאת במגרש גרוטאות, מביטה לאחור על מה שהיה בשלווה. גם כאן אין דרמה: מכונה שסיימה את תפקידה מונחת בין חפצים אחרים, והספר אינו מוחה על כך בשמה ואינו מבקש מן הקורא לעשות זאת.
הספר היה ברשימה הארוכה של פרס הבוקר ל-2021 ומועמד למדליית קרנגי ל-2022, נכלל ברשימת הקריאה של ברק אובמה לקיץ 2021 וברשימות הספרים הטובים של The Washington Post ושל The Times. Kirkus Reviews תיאר אותו כ"משל רודף של עולם בודד וגוסס, שהוא סביר לגמרי מכדי הנוחות", והסופרת אן אנרייט שיבחה את יכולתו של אישיגורו לגרום לדאגות עצומות כאלה להיראות כה חיוניות וכה פשוטות.