אלפאוויל (בשמו המלא Alphaville, une étrange aventure de Lemmy Caution) יצא בצרפת ב-5 במאי 1965, בכתיבתו ובבימויו של ז'אן-לוק גודאר, עם אדי קונסטנטין, אנה קרינה ואקים טמירוף. הוא מצרף מדע בדיוני דיסטופי לפילם נואר, ואין בו אביזרים או תפאורות עתידניות כלל: הוא צולם באתרים אמיתיים בפריז, רחובות העיר בלילה משמשים כרחובות אלפאוויל, ובנייני הזכוכית והבטון המודרניסטיים — חדשים ומוזרים בעיני 1965 — משמשים כפנים העיר. הסרט זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין ה-15, ב-1965.
אלפא 60, יצירתו של פרופסור פון בראון, שולט בכל מה שמתרחש בעיר. הוא אינו רובוט ואין לו גוף שנע או מדבר: על המסך הוא קול גרוני שנדמה נוכח בכל מקום בעיר, שהוקלט בפי אדם שגרונו נפגע מסרטן ותיבת קול מכנית החליפה אותו. את המכונה שמאחורי הקול מייצג בצילום מחשב Bull Gamma 60 אמיתי — מכשיר שצולם כמות שהוא, ולא גוף שמגלם דמות. הוא אסר על מחשבה חופשית ועל מושגים אינדיבידואליסטיים — אהבה, שירה, רגש — והחליף אותם במושגים סותרים או מחק אותם לגמרי; אחת מהוראותיו היא שאין לשאול "למה" אלא רק לומר "מפני ש-". בכל חדר מלון מונח מילון, המוצג כתנ"ך, והוא מתעדכן שוב ושוב ככל שמילים שנחשבות מעוררות-רגש נאסרות. מי שמגלה רגש או מסרב להסתגל מוצא להורג.
הסוכן החשאי לֶמִי קושן מביס את אלפא 60 בחידה שנשענת על מה שהמחשב אינו מסוגל לתפוס — שירה; המפתח לחידה הוא מושג העצמי היחידאי, שאבד לתושבי העיר שהפכו לקולקטיב. ההתנגדות להיגיון השלטון מיוצגת בסרט בציטוטים בדויים מתוך "בירת הכאב" של המשורר פול אלואר. בקריאה של 2026 הסרט עומד על ראשו: הדבר שהוא הניח שמכונה לעולם לא תוכל להפיק — שורת שירה — הוא בדיוק מה שמערכות שפה מפיקות היום בנקל, ומה שנשאר מן החידה אינו ייצור המילים אלא העצמי שהיא שואלת עליו.