מטרופוליס (Metropolis)

ההפקה: כמעט שנה וחצי של צילומים ותקציב-ענק

מטרופוליס צולם על פני 17 חודשים בין 1925 ל-1926 באולפני UFA בבאבלסברג, בהפקתו של אריך פומר, בעלות שנאמדת בכ-5.3 מיליון מארק גרמני — כ-21 מיליון יורו בערכים של 2021 — סכום עצום לתקופתו שהעמיק את חובותיה של UFA. פריץ לאנג הצהיר מראש שהסרט יהיה היקר והשאפתני ביותר שנעשה אי-פעם. הצילומים כללו 310 ימי צילום ו-60 לילות צילום, והושלמו רק ב-30 באוקטובר 1926, שבועות ספורים לפני הבכורה. כדי לממן את הסרט לוותה UFA ארבעה מיליון דולר מפרמאונט ומ-MGM דרך חברה משותפת בשם פרופאמט, שקיבלה תמורת זאת זכות לערוך את הסרט לפי שיקול דעתה — עסקה שהובילה לגרסה אמריקאית מקוצרת ושונה.

בין לאנג לבין תיאה פון הרבו, בת-זוגו ושותפתו-לתסריט, לא נמשך שיתוף-הפעולה זמן רב: השניים התגרשו ב-1934, אחרי שפון הרבו הצטרפה למפלגה הנאצית ב-1933. לאנג עזב את גרמניה וברח מרדיפה נאצית; פון הרבו נשארה בגרמניה והמשיכה לכתוב סרטים בחסות המשטר.

העלילה ודמות המכונה

מטרופוליס הוא סרט מדע בדיוני אילם שיצא בגרמניה ב-10 בינואר 1927, על פי תסריט של תיאה פון הרבו. העלילה מתרחשת בעיר עתידנית שבה מעמד עליון חי מעל פני הקרקע בעוד מעמד הפועלים מפעיל את המכונות מתחתיה. בלבה עומדת דמות שכונתה בגרמנית Maschinenmensch, כלומר אדם-מכונה. הממציא רוטוואנג בונה אותה כדי להשיב לעצמו את הל, אהובתו שמתה, ושליט העיר ג'ו פרדרסן מורה לו להעניק לה את דמותה של מריה, מנהיגה אהודה על הפועלים, כדי להכפיש אותה בעיניהם.

דיפ-פייק לפני שהיה למונח

התרומה של הסרט להבנת מכונות חושבות אינה נעוצה במרד המכונות, שכבר היה מוכר מן הספרות, אלא במנגנון שהוא מתאר. המכונה כאן אינה פועלת בכוח אלא בזהות גנובה: היא לובשת את פניו של אדם אמיתי, מסוים ומוכר, ומנצלת אמון שכבר ניתן לו. בבית רוטוואנג ובמועדון יושיווארה היא רוקדת בפני גברים עשירים שאיש מהם אינו מזהה שלפניו מכונה, ולאחר מכן היא נואמת אל הפועלים ומסיתה אותם להרוס את המכונות — הרס שגורם להצפה. הרגע החד ביותר מגיע כשפרדר מכריז שאין זו מריה האמיתית והפועלים אינם מקשיבים לו: המקור כבר אינו מסוגל לגבור על העתק של עצמו. עשרות שנים לפני שנטבע המונח דיפ-פייק, הסרט תיאר את מלוא המבנה שלו — התחזות לדמות ציבורית מוכרת, קהל שאינו מבחין, והכפשה שהמקור אינו יכול להזים.

קבלת הפנים ב-1927: "פלא טכני ברגליים של חימר"

בביקורת שפרסם בניו יורק טיימס ב-7 במרץ 1927 כינה מורדנט הול את הסרט "פלא טכני ברגליים של חימר" (a technical marvel with feet of clay), והוסיף שהוא חסר-נשמה כמו האישה המיוצרת בעלילתו. הול שיבח את קנה-המידה העצום של ההפקה, אך ביקר את העלילה כלא-משכנעת וחסרת-מתח. גם מגזין Variety פרסם ביקורת ראשונה מברלין שראתה בתסריט חולשה למרות ההישג הטכני חסר-התקדים; חודש מאוחר יותר, בביקורת נפרדת על ההקרנה בניו יורק, מייסד המגזין סים סילברמן תיאר את הסרט כסיפור-דמיוני חד-גוני לעיתים.

הגרסה האמריקאית: שמות אחרים, סיפור מקוצר

הגרסה שהוקרנה בארצות הברית ב-1927 לא הייתה זהה למקור הגרמני. חברת פרופאמט, שהוקמה במשותף על ידי פרמאונט ו-MGM כדי לממן ולהפיץ סרטי UFA, הזמינה מהמחזאי האמריקאי צ'נינג פולוק גרסה מקוצרת ומפושטת של הסרט. פולוק גם שינה את שמות הדמויות: השליט ג'ו פרדרסן הפך ל"ג'ון מסטרמן", ובנו פרדר הפך ל"אריק" — שינויים שניכרים גם בביקורת המקורית של ניו יורק טיימס, שמתייחסת לדמויות בשמותיהן האמריקאיים בלבד. פולוק אף הסיר כל אזכור של הל, אהובתו-לשעבר של רוטוואנג ואמו המנוחה של פרדר, מכיוון שהשם נשמע קרוב מדי למילה האנגלית Hell.

גלגולי שימור: מברלין לבואנוס איירס ובחזרה

עותק ההקרנה השלם והמקורי של מטרופוליס אבד זמן קצר אחרי צאתו, וגרסתו המקוצרת של פולוק שימשה בסיס לרוב ההעתקים ששרדו לאורך המאה העשרים. ב-2001 הוכנסה גרסת-השחזור המקיפה הראשונה, המבוססת על החומר הזמין אז, לרשימת "זיכרון העולם" של אונסק"ו — הסרט הראשון בהיסטוריה שזכה למעמד הזה. ב-1 ביולי 2008 הכריזו מומחי-קולנוע בברלין שנמצא עותק מוקטן של 16 מ"מ, ובו כמעט כל החומר המקורי של לאנג, בארכיון Museo del Cine בבואנוס איירס. יחד עם קטעים נוספים שהתגלו בניו זילנד, שוחזר הסרט לגרסה הקרובה ביותר למקור, בפער של כחמש דקות בלבד מאורכו המקורי הגרמני, והוקרן ב-12 בפברואר 2010 בברלין ובפרנקפורט בו-זמנית.

המוזיקה: מפרטיטורה שהושמעה פעם אחת ועד לגרסת-הפופ של מורודר

גם ההיסטוריה המוזיקלית של הסרט מלאה בתפניות. את הקרנת-הבכורה ב-1927 ליוותה פרטיטורה מקורית לתזמורת גדולה שחיבר גוטפריד הופרטס, בהשראת ריכרד וגנר וריכרד שטראוס, ובתוכה ציטוטים מ"המרסייז" (La Marseillaise) ומ"יום-הזעם" (Dies Irae) הליטורגי; היא הושמעה במלואה פעם אחת בלבד, בהקרנת-הבכורה עצמה, ולא הוקלטה שוב במלואה עד לשחזור הסרט ב-2001.

גרסה שונה בתכלית הגיעה ב-1984, כשהמפיק המוזיקלי ג'ורג'יו מורודר רכש את זכויות-השחזור תמורת 200,000 דולר ויצר עיבוד של 83 דקות: צבע את הסרט בגוונים לפי מצב-רוח כל סצנה, החליף חלק מכרטיסי-הדיבור בכתוביות, והוסיף פסקול-פופ שהלחין והפיק בעצמו, עם שירים של פרדי מרקיורי ("Love Kills"), בוני טיילר ("Here She Comes"), פאט בנטאר, אדם אנט, ג'ון אנדרסון, לאברבוי וביילי סקוויר. הגרסה זכתה לביקורות גרועות ברובן ולשתי מועמדויות לפרס ראזי, אף שבוני טיילר קיבלה בזכות השיר מועמדות לפרס גראמי; ב-2012 דווקא ההוצאה הזו זכתה בפרס סאטורן להוצאת-DVD/Blu-ray המיוחדת הטובה ביותר.

מורשת חזותית

לצד זאת ביסס הסרט דימוי חזותי שנשאר בשימוש עד היום: גוף מתכתי בעל קווי מתאר אנושיים ופנים חלקות וחסרות הבעה. ראוי לשים לב שהדימוי הזה נוצר לפני שהתקיים בעולם ולו מחשב אלקטרוני אחד, וב-2006 נכללה דמות המכונה בהיכל התהילה של הרובוטים שמפעילה אוניברסיטת קרנגי מלון.