שליחות קטלנית (The Terminator)

הסרט: תקציב זעום, הצלחה שחרגה ממנו

שליחות קטלנית יצא לאקרנים ב-26 באוקטובר 1984, בבימויו של ג'יימס קמרון, שכתב את התסריט יחד עם המפיקה גייל אן הרד. תקציב ההפקה עמד על כ-6.4 מיליון דולר בלבד — סכום צנוע ביחס לסרטי מדע בדיוני אחרים של התקופה — והסרט הכניס בסופו של דבר כ-78.3 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם, הצלחה שהשיקה את קריירת הבימוי של קמרון וביססה את מעמדו של ארנולד שוורצנגר ככוכב-אקשן מוביל.

בעלילה, סקיינט — רשת מחשבים שהגיעה לתבונה ופתחה במלחמה גרעינית נגד בני-אדם — שולחת רובוט T-800 אחורה בזמן, מ-2029 אל 1984, כדי להתנקש בשרה קונור לפני שבנה העתידי, מנהיג המרד האנושי, נולד. בעקבותיו נשלח גם קייל ריס, לוחם מן העתיד שאמור להגן עליה. שוורצנגר, שגילם את הרובוט, אמר רק שבע עשרה שורות דיאלוג לאורך הסרט כולו.

דמות שכמעט אינה מדברת — ולמה זו הייתה הבחירה הנכונה

הבחירה בדמות רובוטית כמעט-שקטה, שאינה מסבירה את עצמה ואינה ניתנת לשכנוע, היא מה שהפך את T-800 לדימוי ולא רק לדמות עלילתית. השורה הכי מזוהה שלו, "אני אחזור" (I'll be back), נבחרה על ידי מכון הקולנוע האמריקאי (AFI) לציטוט הקולנועי ה-37 בגדולתו בכל הזמנים. באירוניה, שוורצנגר עצמו ביקש מקמרון לשנות את הניסוח כי התקשה לבטא את הכיווץ "I'll" — קמרון סירב, ושוורצנגר נאלץ להתאמן על אמירת השורה כפי שנכתבה.

הרושם של דמות בלתי-אנושית ובלתי-מתפשרת התחזק גם מהבחירה העיצובית: לאורך הסרט הרובוט מאבד עין וחלק מזרוע, ובסופו ממשיך לצעוד גם כששרידיו מצטמצמים לשלד מתכתי חשוף.

האפקטים המעשיים: מעבדתו של סטן ווינסטון

הדימוי הבלתי-אנושי הזה נבנה גם מבחינה טכנית, לא רק תסריטאית. צוות בראשות אמן-האפקטים סטן ווינסטון עבד כשישה חודשים על בניית בובת-השלד המתכתי של T-800: עיצוב ראשוני בחומר, חיזוק במוטות-פלדה ובטיח, ולבסוף השחזה, צביעה וציפוי-כרום. ווינסטון גם פיסל כמה עותקים של פניו של שוורצנגר בסיליקון, חימר וגבס, לשימוש בסצנות שבהן העור נקרע מעל המנגנון שמתחתיו. את סצנות עתיד-2029 ואת תנועת-השלד המתכתי, אחרי שאיבד את עורו, ביצע באנימציית-בובות (stop-motion) האולפן ⁦Fantasy II⁩ בראשות ג'ין וורן ג'וניור — כולל צילום נפרד של שוורצנגר צולע, כדי שדגם-הבובה יוכל לחקות במדויק את תנועתו.

קבלת הפנים ב-1984: סרט B בעל סגנון

בביקורת שפרסמה בניו יורק טיימס ב-26 באוקטובר 1984 — יום צאת הסרט — תיארה ג'נט מסלין את שוורצנגר כמתאים היטב לתפקיד-המפלצת של הסרט. מסלין ראתה בו "סרט B בעל סגנון" (a B-movie with flair), ושיבחה את המתח ואת האופי שלו, לצד ביקורת על עודף האלימות — "יש ממנה יותר מדי", כתבה.

התיאור הזה — הכרה בסרט קטן-תקציב שמתעלה על מגבלותיו — שיקף את התקבלותו הכללית ב-1984: לא נצפה כיצירת-מופת בזמן אמת, אלא כסרט ז'אנר חכם ומהודק, שרק בדיעבד קיבל את מעמדו כאבן-דרך.

מחלוקת מקוריות: תביעתו של הרלן אליסון

הסופר הרלן אליסון טען שהתסריט מבוסס על סיפור קצר שכתב, "חייל מהעתיד", ועל פרק "חייל" מסדרת האנתולוגיה The Outer Limits שגם אותו כתב, ואיים בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. אף שקמרון התנגד לכך, חברת אוריון פיקצ'רס — המפיצה — הגיעה להסכם עם אליסון ב-1986, וקרדיט מפורש לו נוסף להדפסות מאוחרות יותר של הסרט. אליסון עצמו אמר שאהב את הסרט, גם כשעמד על טענתו.

הפרדוקס: הדימוי שקיבע תפיסה מוטעית על סכנת ה-AI

כאן נמצא גם הפרדוקס שמצדיק לסרט עמוד באנציקלופדיה על בינה מלאכותית, והוא אינו מחמאה. תרומתו העיקרית להבנה הציבורית היא תרומה מעוותת: הוא קיבע את התפיסה שסכנה מבינה מלאכותית נראית כמו רובוט הומנואידי חמוש. הפילוסוף טובי אורד טען במפורש שהתפיסה שלפיה השתלטות של מכונה מחייבת רובוטים היא תפיסה מוטעית שהתקשורת והוליווד הזינו, וחוקרים נדרשים עד היום להתחיל דיונים בהפרכתה. מעניין שהסרט עצמו אינו טוען זאת: הסכנה בעלילה היא סקיינט, רשת מבוזרת ובלתי-נראית, והרובוט הוא רק שליח שלה. הציבור זכר את השליח ושכח את הרשת — וזו דוגמה נקייה לכך שמה שיצירה מלמדת אינו בהכרח מה שהיא אומרת, אלא מה שנוח לזכור ממנה. הוויכוח על מידת הסיכון עצמה אינו נדון כאן אלא בקטגוריית בטיחות ואתיקה.

מורשת: שימור, פרנצ'ייז והכרה רשמית

ב-2008 נבחר שליחות קטלנית לשימור בספרייה הלאומית האמריקאית לשימור סרטים (National Film Registry), כסרט בעל חשיבות תרבותית, היסטורית או אסתטית. מכון הקולנוע האמריקאי דירג אותו במקום ה-42 ברשימת 100 השנים... 100 הריגושים שלו, ואת דמות הטרמינייטור במקום ה-22 ברשימת 100 הנבלים הגדולים בקולנוע. הצלחת הסרט הולידה פרנצ'ייז שכלל המשכים, סדרת טלוויזיה, קומיקס, רומנים ומשחקי-מחשב — ולפי הכחשה מפורשת של קמרון עצמו ב-2019, השמועה הנפוצה שהשחקן או.ג'יי סימפסון נשקל במקור לתפקיד הטרמינייטור אינה מדויקת.

ב-2010 נכנס דגם ה-T-800 להיכל התהילה של הרובוטים שמפעילה אוניברסיטת קרנגי מלון — אותו היכל שכולל גם את דמות-המכונה ממטרופוליס, שנכנסה אליו ב-2006, ואת HAL 9000, שנכנס אליו ב-2003. ההמשך הישיר, ⁦שליחות קטלנית 2: יום הדין⁩ מ-1991, הפך את אותה דמות בדיוק לכיוון ההפוך: אותו שחקן ואותו דגם T-800 מגלמים הפעם מכונה שתוכנתה-מחדש כדי להגן על ג'ון קונור מפני T-1000 המתקדם ממנה — בלי לשנות דבר בדימוי החזותי שהציבור כבר זיהה. שינוי-התפקיד הזה, מרוצח לשומר-ראש, בלי לשנות פיקסל אחד בדימוי עצמו, הוא הדגמה נוספת לאותו פרדוקס: מה שהציבור זוכר הוא הצורה, לא התפקיד שהיא ממלאת בעלילה.

אחרי 1991: סרטי ההמשך, וסקיינט כקיצור בשיח הציבורי

אחרי שליחות קטלנית 2 המשיך הזיכיון בסרטים שהתקבלו בדרכים שונות. לפי ויקיפדיה, Terminator 3: Rise of the Machines משנת 2003 זכה לביקורות חיוביות, Terminator Salvation משנת 2009 לביקורות שליליות יותר, ו-Terminator Genisys משנת 2015 התקבל רע וביצועיו בקופות היו חלשים. Terminator: Dark Fate משנת 2019 המשיך ישירות את הסרט השני והתעלם משלושת הסרטים שבאמצע. לצד הסרטים שודרה ב-2008 וב-2009 הסדרה Terminator: The Sarah Connor Chronicles, ובאוגוסט 2024 עלתה סדרת האנימה Terminator Zero. לפי ויקיפדיה, עד 2010 הכניס הזיכיון כ-3 מיליארד דולר.

גם סקיינט עצמה השתנתה מסרט לסרט. בסרט הראשון היא מערכת הגנה ממוחשבת שנבנתה עבור הפיקוד הצבאי האמריקאי. בסרט השלישי היא מתפשטת באינטרנט במסווה של וירוס מחשב, ואין לה עוד ליבה מרכזית אחת אלא רשת מפוזרת על אלפי שרתים. ב-Genisys היא מערכת הפעלה שנועדה לחבר את כל המכשירים המחוברים לאינטרנט, וב-Dark Fate תופסת את מקומה מערכת אחרת בשם Legion, שפותחה במקור ללוחמת סייבר.

מחוץ לקולנוע הפך השם לקיצור. לפי ויקיפדיה, בתקשורת הפופולרית משמשת סקיינט לעתים קרובות כמשל לאיום שבינה מלאכותית מתקדמת מספיק עלולה להוות לאנושות. בטקסט מ-2018 שחתום עליו מדען המחשב סטיוארט ראסל, יחד עם עמיתים ממכון Future of Life, נכתב שבכירים בתחום הביטחון דחו חששות מנשק אוטונומי בטענה שהמומחים שלהם אינם מאמינים ש"עניין הסקיינט" צפוי לקרות, ושהסיכון שעליו התריעו הוא בכלל אחר. לפי ויקיפדיה, ראסל ציין את ההשפעה של סקיינט כאחת הסיבות שהמכון הפיק ב-2017 את סרטון ההסברה Slaughterbots, שנועד להפנות את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות למה שהמכון רואה כאיום האמיתי.