הסרט: מדע בדיוני היה הדרך היחידה להיכנס לכיסא הבמאי
עולם המערב הוא סרט מדע בדיוני אמריקאי משנת 1973, שכתב וביים מייקל קרייטון — סרט הקולנוע הראשון שביים, אחרי סרט טלוויזיה אחד. קרייטון היה כבר סופר מצליח מאוד, ולדבריו מדע בדיוני היה "הדרך היחידה שבה יכולתי לגרום לאולפן לתת לי לביים". התסריט נכתב באוגוסט 1972 והוצע לכל האולפנים הגדולים; כולם דחו אותו חוץ מ-MGM. תקציב ההפקה עמד על כ-1.2 מיליון דולר, והסרט צולם בשלושים ימים בלבד. יול ברינר גילם את הרובוט-האקדוחן בתלבושת כמעט זהה לזו של הדמות שגילם ב"שבעה המופלאים". לפי מאגר מכון הקולנוע האמריקאי (AFI), הסרט יצא בהפצה מוגבלת (roadshow) ב-17 באוגוסט 1973, בלוס אנג'לס ב-24 באוקטובר ובניו יורק ב-21 בנובמבר.
דלוס: שלושה עולמות ואלף דולר ליום
העלילה מתרחשת ב-1983, בפארק שעשועים למבוגרים בשם דלוס. הפארק מחולק לשלושה עולמות-תמה — המערב הפרוע האמריקאי, אירופה של ימי הביניים ורומא העתיקה — וכל אחד מהם מאוכלס באנדרואידים שכמעט אי-אפשר להבחין בינם לבין בני-אדם, וכל אחד מהם מתוכנת לדמות שמתאימה לתקופה. תמורת אלף דולר ליום, האורחים רשאים לעשות שם כמעט הכול, כולל קרבות אקדחים שמסתיימים במוות. מה שמאפשר את זה הוא פרט הנדסי אחד: כלי הנשק בפארק אינם יורים ביצורים אורגניים, ולכן אורח יכול להרוג רובוט אבל לא אדם. שני חברים, פיטר מרטין שמבקר בפעם הראשונה וג'ון בליין שכבר היה כאן, מגיעים לעולם המערב, וההנאה שלהם בנויה בדיוק על הידיעה הזו — שאפשר לעשות הכול בלי שיהיו לזה תוצאות.
התקלה שמתפשטת: איך הסרט מתאר כשל של מכונות
מה שקורה בהמשך חשוב יותר מהעובדה שרובוט הורג אדם. הטכנאים בדלוס מבחינים שהאנדרואידים בעולם הרומאי ובעולם ימי הביניים סובלים מתקלות וכשלים מערכתיים, ושאלה עשויים להתפשט גם לעולם המערב. משרתת-רובוט מסרבת לאורח, הכשלים מחמירים, ואביר שחור הורג אורח בקרב חרבות. המפעילים מנסים להשתלט על המצב בניתוק החשמל של הפארק — והתוצאה היא שהם עצמם נכלאים בחדר הבקרה המרכזי, בעוד האנדרואידים ממשיכים לפעול על מתח-חירום ולהרוג אורחים בשלושת העולמות. הטכנאים מתים בחדר הבקרה מחנק. הסרט מציג אפוא את הכשל לא כרוע ולא כמרד מתוכנן, אלא כמשהו שמתפשט בין מערכות כמו מחלה, ושאיש מהאנשים בחדר אינו יודע להסביר. הביטוי שהעניקה לזה הביקורת נשאר מזוהה עם הסרט: וינסנט קנבי, בניו יורק טיימס, לגלג על כך שההסבר היחיד שהתסריט מציע הוא "מגפה של פסיכוזת מנגנון מרכזי".
הרובוט-האקדוחן: הדמות שהכניסה תבנית שלמה לקולנוע
יול ברינר מגלם את הרובוט-האקדוחן, דמות שאינה מסבירה את עצמה, כמעט אינה מדברת ואינה ניתנת לעצירה. אחרי שמרטין שופך חומצה על פניו והפנים ניזוקות, הרובוט ממשיך לעקוב אחריו באמצעות חיישני אינפרא-אדום; אחרי שהוא מוצת באש, השלד השרוף שלו קם ותוקף שוב לפני שהוא כלה. הטיפוס הזה — רודף הומנואידי שקט שממשיך לצעוד גם כשהוא מתפרק — נכנס כאן לקולנוע המרכזי, והוא אותו טיפוס שיחזור בשליחות קטלנית (1984). מכון הקולנוע האמריקאי כלל את הרובוט-האקדוחן ברשימת המועמדים למאה הנבלים הגדולים, ואת הסרט עצמו ברשימות המועמדים למאה הריגושים ולעשרת סרטי המדע הבדיוני הגדולים. במקור נכתב לסרט סוף אחר, שבו הרובוט נקרע לגזרים על מתקן עינויים; קרייטון סיפר שאהב את הרעיון של "מכונה מורכבת שנהרסת בידי מכונה פשוטה", אבל כשניסה לצלם זאת "זה נראה תיאטרלי וטיפשי", והוא ויתר.
עיבוד התמונה הדיגיטלי: איך צילמו לראשונה "מה שהמכונה רואה"
כדי להראות לצופה את העולם מנקודת המבט של האנדרואיד, נדרש אפקט שלא היה קיים. ג'ון וויטני הבן וגארי דמוס עשו את העבודה בחברת Information International, Inc.: כשתי דקות ו-31 שניות של תמונה מחולקת לריבועי צבע. לפי סקירת ההיסטוריה של גרפיקת המחשב בקולנוע שכתב לארי ייגר, זה היה הסרט העלילתי הראשון שהשתמש בעיבוד תמונה דיגיטלי. יש כאן צירוף שקשה להתעלם ממנו: הפעם הראשונה שמחשב עיבד תמונה בסרט קולנוע הוקדשה להראות לנו מה מכונה רואה.
מה הסרט אמר, מה הציבור שמע, ומה קרייטון עצמו טען
הביקורות בזמן אמת היו טובות: וריאטי כתב שהסרט משלב "בידור מוצק, אקטואליות מצמררת וערכי-סיפור אינטליגנטיים להפליא, קומיים-רציניים כאחד". אבל הדבר המעניין ביותר הוא מה שקרייטון עצמו אמר על ההתקבלות. אחרי הסרט הוא לקח שנה חופש, ואמר שהיה "מרוצה אך מאוים" מתגובת הקהל: "הצחוקים במקומות הלא נכונים. היה מתח קיצוני במקומות שלא תכננתי". לטענתו הסרט הובן בטעות כאזהרה מפני סכנות הטכנולוגיה: "כולם זוכרים את הסצנה שבה יול ברינר הוא רובוט שמשתולל. אבל יש סצנה מאוד ספציפית שבה אנשים דנים אם לסגור את האתר או לא. אני חושב שהסרט עסק בהחלטה הזו לא פחות מכל דבר אחר. הם פשוט לא באמת חשבו שזה עומד לקרות". כוונתו האמיתית, לדבריו, הייתה להזהיר מפני חמדנות תאגידית. זהו בדיוק אותו פער שמתועד גם בערך על שליחות קטלנית: מה שיצירה מלמדת את הציבור אינו בהכרח מה שהיא אמרה, אלא מה שנוח לזכור ממנה. קרייטון חזר לאותם מרכיבים עצמם — פארק שעשועים משוכלל שיוצא משליטה ובקרה מרכזית שמשותקת בגלל הפסקת חשמל — ברב-המכר שלו "פארק היורה".