המחזה: פראג, 1920
ר.ו.ר. הוא מחזה של הסופר הצ'כי קארל צ'אפק. ראשי התיבות שבשמו מייצגים Rossumovi Univerzální Roboti — "הרובוטים האוניברסליים של רוסום". המחזה ראה אור בפראג בהוצאת אוונטינום ב-1920, וגרסה מתוקנת שלו יצאה ב-1921.
ההעלאה הראשונה על במה הייתה של קבוצת חובבים, ב-2 בינואר 1921 בהראדץ קראלובה; בתיאטרון הלאומי בפראג הוצג המחזה ב-25 בינואר 1921. משם הוא התפשט במהירות יוצאת דופן: עד 1923 תורגם לשלושים שפות. ההפקות דוברות-האנגלית, בניו יורק ובלונדון, התבססו על עיבוד של פול סלבר וניג'ל פלייפייר שקיצר את המערכה האחרונה והשמיט ממנה שורות רבות — וייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהמחזה נקרא במערב כיצירה פסימית יותר משהתכוון לה מחברו.
העלילה: האי, המפעל, והנוסחה השרופה
הלנה גלורי, בתו של נשיא מעצמה תעשייתית ונציגת ארגון שרוצה לשחרר את הרובוטים, מגיעה לאי שעליו עומד המפעל. כשהיא מבקשת שישלמו לרובוטים שכר, מסביר לה דומין, מנהל המפעל, שהרובוטים אינם "אוהבים" דבר.
שנים לאחר מכן מגלה הלנה בעיתון ידיעה שממנה מתברר שילודת בני-האדם פסקה. היא שורפת את הנוסחה לייצור רובוטים, בתקווה לעצור את התהליך. המרד פורץ, והרובוטים הורגים את כל בני-האדם במפעל מלבד אחד — אלקוויסט, מנהל הבנייה, שאותו הם חוסכים במילים "הוא עובד בידיו כמו הרובוטים". במערכה האחרונה באים אליו נציגי הרובוטים ומתחננים: "לַמֵּד אותנו להתרבות או שנאבד". הנוסחה נשרפה, ואלקוויסט, שאינו איש מדע, אינו מסוגל לשחזר אותה. הסיום מגיע כששני רובוטים, פרימוס והלנה, מגלים רגשות זה כלפי זה, ואלקוויסט מפקיד בידיהם את העולם.
המילה: מאיפה הגיעה robota, ומי הציע אותה
המילה "רובוט" נולדה במחזה הזה, והחליפה בשפות רבות מילים קודמות כמו "אוטומט" ו"אנדרואיד". צ'אפק תכנן במקור מילה שנגזרת מן הלטינית labor, עבודה; אחיו יוזף הציע במקומה roboti, מן המילה הצ'כית robota — עבודת-כפייה מן הסוג שצמיתים היו חייבים לאדוניהם, ששורשה rab, עבד. בטור שפרסם בעיתון Lidové noviny ייחס קארל צ'אפק את המצאת המילה לאחיו במפורש, ולא לעצמו.
כדאי לשים לב מה נכנס לתוך המילה יחד עם הצליל שלה. "רובוט" אינו מתאר את מבנה המכונה, את החומר שממנו היא עשויה או את מה שהיא מסוגלת לעשות — הוא מתאר את מעמדה: משהו שקיים כדי לעבוד בכפייה. גם השם רוסום נושא רמז, שכן הוא קרוב למילה הצ'כית rozum, שכל או תבונה. השפה שבה מדבר היום כל הדיון הציבורי על מכונות חושבות נטבעה, אם כן, כמונח מתחום העבודה והבעלות, ולא כמונח הנדסי.
מה צ'אפק בנה, ומה העולם שמע
הרובוטים של צ'אפק אינם מכונות מתכת. הם יצורים ביולוגיים מיוצרים, שאפשר לטעות ולראות בהם בני-אדם. בתוך הטקסט מתוארים מכלים לכבד ולמוח, סיבי עצב שנטווים על סלילי בית-חרושת ומחלקה שמייצרת עצמות: הם מורכבים כמו מכוניות, אך מחומר חי. בטור שפרסם בשנות השלושים מחה צ'אפק על האופן שבו נקראה יצירתו, והבהיר שהרובוטים שלו נוצרו בדרך כימית ולא כמנגנונים.
המחאה הזו לא הועילה, וזו נקודת המפתח של הערך הזה. המילה יצאה לעולם והתנתקה מן ההקשר שבו נטבעה: הציבור צירף אותה מיד למתכת ולדמות אדם עשויה פח, והפער נשמר עד היום. הדבר שצ'אפק תיאר בפועל — יצור מיוצר מחומר חי שאי אפשר להבחין בינו לבין אדם — קרוב הרבה יותר לרפליקנטים של בלייד ראנר מאשר למה שרוב האנשים קוראים לו רובוט.
התפיסה שהמחזה מקדם: הסכנה עוברת דרך הכלכלה
התפיסה שר.ו.ר. מציע אינה "מכונה מתקלקלת ותוקפת". הטיעון של דומין הוא כלכלי ואוטופי: הרובוטים יוזילו הכול, "לא יהיה עוד עוני", כל העבודה תיעשה בידי מכונות חיות, וכל אדם ישוחרר מן ההשפלה שבעמל ויחיה רק כדי להשתלם. אלקוויסט משיב לו שהיה משהו טוב בשירות ומשהו גדול בענווה, ושהייתה סגולה כלשהי בעמל ובעייפות.
מה שקורה אחר כך אינו תקלה טכנית אלא תוצאה של אותה הצלחה. בני-האדם, שאין להם עוד מה לעשות, חדלים ללדת. הרובוטים, שנבנו זולים ואוניברסליים, נעשים לכוח היחיד שעדיין עובד ומחליטים שהם צריכים להיות האדונים. אלקוויסט מטיח בדומין שבעלי המניות "חולמים על דיבידנדים, והדיבידנדים שלהם הם חורבן המין האנושי". היצירה הראשונה שבה הופיעה המילה "רובוט" לא הזהירה, אם כן, מפני מכונה שיוצאת משליטה, אלא מפני החלפה המונית של עבודה אנושית.
המורשת: מאסימוב ועד השידור הראשון
אייזק אסימוב, שניסח מאוחר יותר את שלושת חוקי הרובוטיקה, סבר שהמחזה עצמו גרוע — "אך הוא בן-אלמוות בזכות אותה מילה אחת", כתב, והוסיף שהמילה נכנסה דרך האנגלית לכל השפות שבהן נכתב מדע בדיוני. את החוקים שלו בנה כדי למנוע בדיוק את המרד שצ'אפק כתב.
עיבוד טלוויזיוני של קטע מן המחזה, ששידר ה-BBC ב-1938, היה פריט המדע-הבדיוני הראשון ששודר בטלוויזיה. צ'אפק עצמו היה מאוכזב מן האופן שבו הובן: הוא ראה במחזה גם קומדיה, וסיום שיש בו אמונה שהאנושות תשרוד בצורה אחרת, בעוד המבקרים קראו אותו כפסימי או ניהיליסטי, וכגרסה מעודכנת של פרנקנשטיין או כסאטירה אנטי-קפיטליסטית בלבד.