הספר: מתחרות סיפורי-רוחות לשלושה כרכים אנונימיים
בקיץ 1816, בשהות ליד אגם ז'נבה, הציע הלורד ביירון לחבורה שהתארחה עמו — ובה מרי שלי, פרסי ביש שלי וג'ון פולידורי — שכל אחד מהם ינסה לכתוב סיפור רוחות. מתוך ההצעה הזו צמח פרנקנשטיין. שלי סיימה את הכתיבה באביב 1817, והספר יצא לאור בלונדון ב-1 בינואר 1818 בהוצאה הקטנה Lackington, Hughes, Harding, Mavor & Jones, במהדורה של 500 עותקים בלבד ובשלושה כרכים — הפורמט המקובל לרומן חדש במאה התשע-עשרה.
בשער לא הופיע שם המחברת. ההקדמה נכתבה בידי פרסי ביש שלי, וההקדשה מופנית לפילוסוף ויליאם גודווין, אביה של מרי. שמה הופיע לראשונה על תרגום צרפתי שיצא בפריז ב-1821, ובאנגלית רק על שער המהדורה השנייה, מ-11 באוגוסט 1823. אבל הנוסח שרוב הקוראים מכירים היום הוא המהדורה השלישית, מ-31 באוקטובר 1831: כרך אחד, מתוקן בהרחבה בידי שלי עצמה, ובראשו מבוא חדש שבו סיפרה כיצד נולד הספר.
העלילה: בריאה, בהלה, נטישה
ויקטור פרנקנשטיין, סטודנט באוניברסיטת אינגולשטדט, מרכיב גוף גרוטסקי מחלקי גופות ומעניק לו חיים. בלילה שבו היצור נפקח לחיים הוא נבהל ממראהו, נמלט מן החדר, וחוזר למחרת רק כדי לגלות שהיצור נעלם.
מכאן ואילך העלילה היא מה שקורה ליצור הנטוש, ולא מה שקורה במעבדה. הוא לומד לדבר, לקרוא ולכתוב בכוחות עצמו, מגלה מי בראו, ונדחה שוב ושוב: אבי משפחה עיוור מקבל אותו בחביבות ובני הבית מגרשים אותו למראהו, ואב שאת בתו הציל מטביעה יורה בו. רק בשלב הזה הוא פונה נגד יוצרו.
מה שלי באמת כתבה: היצור מדבר, ותובע זכות
הפער בין הספר לזיכרון התרבותי שלו מתחיל כאן. היצור של שלי אינו חיה אילמת אלא דמות נואמת, שמתווכחת ומעלה טענות מוסריות. במפגש עם ויקטור על הקרחון הוא אומר: "אני יצורך; הייתי צריך להיות האדם הראשון שלך, ובמקום זה אני המלאך הנופל שאתה מגרש מן האושר בלי שחטאתי", ומוסיף: "הייתי טוב-לב וטוב; האומללות עשתה אותי לשד. עשה אותי מאושר, ואשוב להיות בעל מידות טובות".
ואז הוא מציג דרישה: שוויקטור יברא עבורו בת-זוג שיוכל לחיות עמה, "ואני תובע זאת ממך כזכות שאסור לך לסרב לה" (I demand it of you as a right which you must not refuse). היצור המלאכותי כאן פותח את פיו כדי לתבוע מעמד, לא כדי לאיים; הוא מנמק, מציג את סיפורו ומבקש דין צודק. השאלה אם למכונה חושבת מגיע משהו — שאלה שחוזרת כמעט בכל יצירה מאוחרת יותר בז'אנר — נשאלה כאן, בפעם הראשונה, מפיו של הנברא עצמו.
הטענה של הספר: הכשל אינו בבריאה אלא במה שבא אחריה
אילו רצתה שלי לכתוב אזהרה מפני ידע, היה די בכך שהיצור יתעורר מרושע. אבל הוא אינו מתעורר מרושע — הוא נעשה כזה. ויקטור אינו נכשל בכך שברא, אלא בכל מה שאחרי: הוא אינו שואל מה יקרה כשהניסוי יצליח, אינו מספר לאיש, ונמלט — וגם כשהיצור בא אליו בטענות מנומקות, בחירתו היא להימלט שוב.
שני הסימנים שהספר מציב על עצמו מצביעים לאותו כיוון בדיוק. כותרת המשנה היא "פרומתיאוס המודרני" — מי שגנב אש והביא אותה לבני-אדם, ונענש. והמוטו שעל שער הכרך הראשון לקוח מ"גן העדן האבוד": "האם ביקשתי ממך, בוראי, לעצב אותי מטיטי לאדם? האם ביקשתי ממך להעלותני מן החושך?". ספר שנפתח בטענה של הנברא כלפי בוראו אינו בעיקרו ספר על סכנת המכונה, אלא ספר על אחריותו של מי שמייצר אותה.
מה שהציבור זוכר אינו מה שנכתב
היצירה שקבעה את הדימוי הציבורי של פרנקנשטיין אינה הספר אלא הקולנוע. הסרט מ-1931 בבימוי ג'יימס וייל, עם בוריס קרלוף, משנה בדיוק את הנקודה שעליה נכתב הספר: העוזר מביא בטעות מוח של פושע במקום מוח בריא, ובכך מועברת הסיבה לאלימות מהתנהגותו של הבורא אל פגם שמונח מראש בתוך הנברא.
ההיפוך הזה לא נשאר בגבולות הסרט. גם השם "פרנקנשטיין" עצמו נדד מן הבורא אל היצור, ורוב הדוברים כיום מתכוונים בו למפלצת ולא למדען. כשהציבור מדמיין כשל של בינה מלאכותית, התמונה שעולה היא לרוב יצור שיצא משליטה מפני שמשהו בתוכו פגום — ולא מערכת שהופעלה בלי שאיש שאל מה יקרה אחר כך, ובלי שמישהו נשאר אחראי לה. ההסבר שהספר מציע דורש להסתכל על מי שברא. ההסבר שנשאר בזיכרון פוטר אותו מכך לגמרי.
"תסביך פרנקנשטיין": מה התבנית עושה לדיון היום
אייזק אסימוב נתן לתבנית שם — "תסביך פרנקנשטיין" — וכתב את סיפורי הרובוטים שלו במפורש נגדה; מתוך ההתנגדות הזו נולדו שלושת חוקי הרובוטיקה.
התבנית עצמה לא נעלמה. אפשר לזהות אותה בקלות שבה מוצמדת הקידומת "פרנקנשטיין" לכל טכנולוגיה חדשה ושנויה במחלוקת, ובכך שהשאלה הראשונה שנשאלת על מערכת חדשה היא לעיתים קרובות אם היא "תתמרד". למחיר של ברירת המחדל הזו יש צד מעשי: היא מפנה את תשומת הלב אל תרחיש דרמטי אחד, בזמן שרוב הכשלים של מערכות אמיתיות אפורים בהרבה — נתונים מוטים, יעד שהוגדר בחלקו, ופלט משכנע שגם שגוי.