איש החול (סיפור מאת הופמן)

הסיפור, ומי עוד נקרא "איש החול"

"איש החול" (⁦Der Sandmann⁩) הוא סיפור קצר מאת ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן (1776–1822), משפטן, מלחין ומבקר מוזיקה שכתב את יצירות הפרוזה המוכרות ביותר של הרומנטיקה הגרמנית. הסיפור נדפס בכרך הראשון של הקובץ ⁦Nachtstücke⁩ ("יצירות לילה"), בהוצאת ⁦Georg Reimer⁩ בברלין; הכרך יצא בספטמבר 1816, אף שעל שערו נדפסה השנה 1817. שמו של הסיפור לקוח מדמות עממית שהילד נתנאל שומע עליה מפי אומנת אחותו, בנוסח שאינו מרגיע: ⁦He is a wicked man, who comes to children when they won't go to bed, and throws a handful of sand into their eyes, so that they start out bleeding from their heads. He puts their eyes in a bag and carries them to the crescent moon to feed his own children⁩. נתנאל מזהה את איש החול עם קופליוס, עורך-דין מאיים שנוהג לבקר את אביו בלילות, ומאמין שהוא אחראי למותו. השם "איש החול" משמש בעברית גם לדמות הפולקלור עצמה וגם ליצירות מאוחרות שאין להן קשר לסיפור הזה, ובהן סדרת הקומיקס של ניל גיימן; הערך הזה עוסק בסיפורו של הופמן בלבד.

אולימפיה, בתו של פרופסור ספלנצני

בבגרותו עובר נתנאל ללמוד בעיר אחרת, ומחלון חדרו הוא רואה בבית שממול את אולימפיה, מי שמוצגת כבתו של פרופסור ספלנצני. סוחר ברומטרים נודד בשם קופולה, שקולו וצורתו מזכירים לו את קופליוס, מציע לו את מרכולתו בקריאה ⁦'pretty eyes, pretty eyes!'⁩, ונתנאל קונה ממנו טלסקופ קטן בתקווה להרגיע את חשדותיו — ודרכו הוא מתבונן באולימפיה. בנשף שעורך ספלנצני הוא רוקד איתה שוב ושוב, מתפעל מן הקצב המושלם שלה, ולבסוף מספר לה על אהבתו; ואולימפיה, בלשון הסיפור, ⁦replies only 'Ah, ah!'⁩ — "אה, אה!". שתי ההברות האלה הן כל מה שהיא משיבה לו לאורך הסיפור כולו.

מי מייצר כאן את המשמעות

זו הנקודה שבגללה הסיפור שייך לאנציקלופדיה על בינה מלאכותית, והיא נמצאת אצל נתנאל ולא אצל אולימפיה. אולימפיה אינה מנסה להטעות אותו. היא אינה עונה תשובות שנשמעות חכמות, אינה מחקה שיחה ואינה עוברת מבחן כלשהו — היא הוגה שתי הברות שאין בהן תוכן, והוא זה שממלא אותן. הוא שומע בהן הבנה, הסכמה והתאמה מושלמת בינו לבינה, וככל שהוא מדבר יותר כן גדל בעיניו עומק ההקשבה שלה. הסיפור מקפיד להראות שהאשליה אינה משותפת: בסביבתו יש מי שמוצאים באולימפיה קשיחות וריקנות, והוא היחיד שאינו רואה זאת. גם התיווך אינו מקרי — הוא מתבונן בה דרך עדשה שקנה מן האיש שממנו הוא חושש.

העיניים על הרצפה

כשנתנאל מחליט להציע לאולימפיה נישואים הוא מגיע לחדריה ומוצא שם מריבה: ספלנצני וקופולה נאבקים על גופה ומתווכחים מי עשה את העיניים ומי עשה את מנגנון השעון. קופולה גובר ונמלט עם גוף חסר-חיים וחסר-עיניים; מראה עיניה של אולימפיה מוטלות על הרצפה משגע את נתנאל. בסופו של הסיפור, על מגדל בעיר, הוא קורא ⁦'pretty eyes, pretty eyes!'⁩ — אותן מילים שבהן פנה אליו קופולה — ומטיל את עצמו מן המעקה אל מותו. הפער בין מה שנתנאל ראה לבין מה שהיה שם אינו נסגר בהדרגה. הוא נחשף בבת אחת, ואינו נסבל.

מה עשה הסיפור אחר כך

"איש החול" נעשה לאחד הטקסטים הנקראים ביותר של הרומנטיקה הגרמנית, ועובד למדיומים אחרים: המערכה הראשונה של האופרה ⁦Les contes d'Hoffmann⁩ של ז'אק אופנבך (1881) בנויה עליו, וכך גם הבלט ⁦Coppélia⁩ (1870). זיגמונד פרויד כלל אותו בכתיבתו על האלביתי, במסה מ-1919, והתמקד דווקא במוטיב העיניים — הפחד מאובדן העיניים, שאותו פירש כפחד סירוס — ובאופן שבו דבר מוכר עשוי להיעשות פתאום מטריד. ראוי לשים לב שהקריאה הזו עוסקת בנתנאל ולא באולימפיה, וזה מסביר במידה רבה למה הסיפור החזיק מעמד: מלכתחילה הוא סיפור על צופה, לא על מכונה.

מה זה נראה מכאן

המנגנון שהופמן מתאר הוא בדיוק מה שנקרא היום אפקט אלייזה — הנטייה לייחס לתוכנה הבנה, כוונה ורגש הרבה מעבר למה שיש בה. הסיפור ראה אור ב-1816; התוכנה שעל שמה נקרא האפקט, אלייזה, נכתבה ב-1966. ההשוואה אינה מחמיאה לנו. אולימפיה נותנת לנתנאל שתי הברות בלבד, ובכל זאת די בהן כדי לבנות עליהן בן-שיח שלם; מערכות ייצור-שפה של היום מפיקות טקסט שוטף, קשוב ומדויק בהרבה, ולכן קשה הרבה יותר להעריך את הפער בין הרושם שהן עושות לבין מה שמתרחש בתוכן. מה שהופמן מציב לקורא אינו שאלה על המכונה אלא שאלה עליו: כמה מן ההבנה שהוא שומע הוא זה שהכניס לשם.