אליזה (ELIZA)

יוזף וייצנבאום פיתח את אליזה במכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT) בין 1964 ל-1967, בשפת התכנות MAD-SLIP, על מחשב IBM 7094 שהריץ את מערכת-ההפעלה CTSS. וייצנבאום קרא לתוכנה על שמה של אליזה דוליטל, הדמות ממחזהו של ברנרד שאו "פיגמליון" (שעליו מבוסס "גברתי הנאווה") — כשם שהדמות הבדיונית נלמדה לדבר במבטא של מעמד גבוה, כך תוכננה גם אליזה-התוכנה להשתפר בהדרגה ולהיראות משכנעת יותר ככל שמשתמשים תרמו לה תבניות-שיחה נוספות.

אליזה לא "הבינה" דבר במובן האמיתי. היא זיהתה מילות-מפתח במשפט המשתמש, דירגה אותן לפי סדר-עדיפות, ואז החילה כללי "פירוק והרכבה" כדי לייצר תגובה — לרוב ניסוח מחדש של דברי המשתמש כשאלה. הסקריפט המפורסם ביותר, "DOCTOR", דימה פסיכותרפיסט מהאסכולה הרוג'ריאנית — גישה טיפולית המבוססת על שיקוף לא-שיפוטי של דברי המטופל בחזרה אליו, שבחירתה אפשרה לוייצנבאום "לעקוף את הבעיה" של הצטיידות התוכנה בידע אמיתי על העולם.

למרות הפשטות הטכנית, משתמשים רבים תיארו תחושת-חיבור רגשית עמוקה — ובראשם המזכירה האישית של וייצנבאום עצמו, שביקשה ממנו לצאת מהחדר כדי שתוכל "לשוחח" עם אליזה ביחידות. וייצנבאום נדהם, וכתב מאוחר יותר: "לא הבנתי... שחשיפה קצרה-ביותר לתוכנת-מחשב פשוטה יחסית יכולה לעורר חשיבה הזייתית עוצמתית אצל אנשים נורמליים לחלוטין". התופעה כונתה מאוחר יותר "אפקט אליזה" — עדות מוקדמת לכמה בקלות בני-אדם נוטים "להאניש" מערכות שרק מדמות שיחה, נושא שרלוונטי שבעתיים בעידן הצ'אטבוטים המשוכללים והמודלים-הלשוניים-הגדולים של היום.

התדהמה הזו הפכה את וייצנבאום מיוצר-אליזה למבקר-AI חריף — ב-1976 פרסם את הספר "כוח-המחשב ותבונת-האדם", שהזהיר מפני יחס אנתרופומורפי-מדי למחשבים. קוד-המקור המקורי של אליזה נחשב אבוד במשך למעלה מ-50 שנה, עד שהתגלה בארכיוני MIT ופורסם מחדש ב-2021 — ואפשר לחוקרים היום לבחון בדיוק איך המערכת שהולידה את השאלה "האם מכונה מבינה אותי" עבדה מבפנים.