BriefCam — כיווץ וידאו-מעקב לתקציר קצר, ישראלית

עשרים וארבע שעות ביום, ואין מי שיצפה בהן

מצלמת אבטחה מייצרת עשרים וארבע שעות של חומר ביום, וכמעט כולו ריק לחלוטין. כשמתרחש אירוע, מישהו צריך לשבת ולצפות — לא בעשר דקות הרלוונטיות, שאיש אינו יודע מראש היכן הן, אלא בכל מה שקדם להן ובא אחריהן.

צוואר-הבקבוק כאן אינו טכנולוגי אלא אנושי, וזה מה שהופך אותו לקשה. אפשר להוסיף מצלמות, אפשר להוסיף אחסון, ואפשר לשפר את איכות התמונה — וכל אחד מהשלושה רק מגדיל את כמות החומר שמישהו צריך לעבור עליו.

הפתרון האינטואיטיבי, הרצת הסרט מהר יותר, פשוט לא עובד. במהירות פי שמונה, אדם שחלף בפריים במשך שתי שניות הופך לרבע שנייה, והעין מפספסת אותו. מהירות גבוהה יותר אינה חוסכת קשב אלא מבזבזת אותו על חומר ריק, ומעלה את הסיכוי לפספס בדיוק את השנייה שבגללה התיישבו לצפות. בנקודה הזו נשברות חקירות רבות, וזה קורה בשקט: איש אינו יודע מה לא נמצא.

תקציר-וידאו: מה הרעיון האמיתי

הפתרון שפותח כאן לא-אינטואיטיבי, וזו בדיוק הסיבה שהוא עבד. במקום להאיץ את ציר-הזמן, המערכת מפרקת אותו.

ראשית היא לומדת מהו הרקע הקבוע של הסצנה — הקיר, המדרכה, הרכב החונה שלא זז, העץ שרק מתנדנד ברוח. אחר-כך היא חותכת מהרקע כל גוף נע בנפרד ומחזיקה אותו כפריט עצמאי, עם חותמת-הזמן האמיתית שלו. ואז מגיע השלב שנראה מוזר בפעם הראשונה: עשרות אובייקטים שהופיעו בשעות שונות לגמרי מוצגים זה לצד זה, בו-זמנית, באותה מסגרת.

התוצאה נקראת ״תקציר-וידאו״, והיא מאפשרת לסקור שעות הקלטה בדקות. הקשב של הצופה מוקדש לאובייקטים ולא לזמן ריק, ובלחיצה על כל אובייקט אפשר לחזור לרגע המקורי שבו הופיע. הרעיון פורסם כמחקר אקדמי לפני שהפך למוצר, ואת ההיגיון שלו אפשר לתמצת במשפט אחד: הזמן הריק, ולא איכות הפיקסלים, היה המשאב שנבזבז כל השנים.

מהמעבדה בירושלים לשוק: המסלול דרך יישום

הטכנולוגיה יצאה ממחקר של פרופ׳ שמואל פלג באוניברסיטה העברית בירושלים. הפטנט נרשם דרך יישום, חברת מסחור הידע של האוניברסיטה, וממנה עברה לחברה שהוקמה כדי לפתח את המוצר: BriefCam, שנוסדה ב-2007 בידי פלג, גדעון בן-צבי וד״ר ירון כספי. מטה החברה היה במודיעין-מכבים-רעות.

המסלול הזה — מחקר אוניברסיטאי שהופך למוצר מסחרי דרך חברת מסחור — מתואר לעיתים קרובות במצגות ומושלם לעיתים רחוקות. כאן הוא הושלם עד הסוף, כולל מכירה לתאגיד בין-לאומי.

המימון שנדרש לכך היה קטן בהרבה ממה שמקובל היום. לפי נתוני IVC גייסה החברה 15.6 מיליון דולר בסך-הכול לאורך כל שנותיה, ובין משקיעיה היו זרוע ההשקעות של Motorola Solutions, קרן אביב ו-OurCrowd. זו תזכורת מועילה לכך שהיקף הגיוס אינו מנבא בהכרח את התוצאה, לא לטובה ולא לרעה.

מה עוד המערכת יודעת לעשות

על גבי התקציר נבנתה שכבה שהפכה את ההקלטה למשהו שאפשר לתשאל. אפשר לסנן לפי סוג-אובייקט, גודל, צבע, כיוון-תנועה, מהירות או שהייה באזור מסוים — כך שחוקר יכול לבקש ״כל רכב לבן שנסע לכיוון הזה בין שתיים לארבע״ ולקבל את התוצאות מיד.

בהודעת הרכישה מטעם BriefCam תוארה היכולת כאיתור, מעקב, חילוץ וזיהוי של אנשים ועצמים, המאפיינים שלהם וההתנהגות שלהם, מתוך הווידאו. על גבי אותה שכבה נבנו גם התראות בזמן-אמת וספירה כמותית — כמה אנשים עברו, כמה רכבים נכנסו, כמה זמן שהו.

השינוי המהותי כאן נוגע לתפקידה של מצלמת האבטחה. מאמצעי תיעוד שנצפה בדיעבד היא הופכת לבסיס-נתונים שאפשר לשאול אותו שאלות. ברגע שאפשר לשאול ולקבל תשובה מיידית, ההקלטה מפסיקה להיות ארכיון והופכת לכלי חיפוש. עד 2018, לפי Canon, הייתה הטכנולוגיה בשימוש ביותר מ-40 מדינות ואזורים ברחבי העולם.

2018: Canon קונה, והמחיר שלא פורסם

ב-9 במאי 2018 הודיעה Canon היפנית שחתמה על הסכם לרכישת מניות BriefCam, בכפוף לאישור רשויות ההגבלים העסקיים. הרכישה הושלמה ב-2 ביולי 2018, והוכרזה למחרת.

כאן נדרש דיוק שלרוב נשמט: Canon לא פרסמה את תמורת העסקה. הסכום שמצוטט בדרך-כלל, כ-90 מיליון דולר, הוא דיווח של ״גלובס״ מפי גורמים בשוק ולא נתון רשמי של הרוכשת. ההבדל בין השניים אינו סמנטי בלבד — הוא ההבדל שבין עובדה שאפשר לבדוק במסמך רשמי לבין הערכה של גורם שלישי.

הרכישה השתלבה במהלך רחב יותר של Canon בתחום פתרונות הווידאו ברשת, לצד חברות שרכשה קודם לכן, ובהן Axis Communications ו-Milestone Systems. BriefCam המשיכה לפעול כחברה עצמאית בתוך הקבוצה, תוך שמירה על תאימות למוצרים של ספקים אחרים — החלטה עסקית שאינה מובנת מאליה כלל כשתאגיד קונה טכנולוגיה שמשלימה בדיוק את המוצרים שהוא עצמו מוכר.

כלי דו-שימושי: היעילות היא גם השאלה

אותו כלי שמקצר חקירה מארבעים שעות לארבעים דקות הופך גם ניטור המוני לזול ומעשי. זו אינה תופעת-לוואי אלא אותה תכונה בדיוק, שנמדדת משני צדדים.

הפריסה שלו ברשויות אכיפה, בעיריות ובמתקנים ציבוריים במדינות רבות עוררה ביקורת ציבורית על היקף המעקב, וזה ויכוח שלא הוכרע ולא צפוי להיות מוכרע בקרוב. כדאי לשים לב לצורה המיוחדת שלו: מי שמתנגד אינו טוען שהטכנולוגיה לא עובדת או שהיא שגויה, אלא שהיא עובדת טוב מדי.

זהו הביטוי הנקי ביותר של מה שמכונה טכנולוגיה דו-שימושית. כלי שהיה מייעל את הצפייה ב-15% לא היה מעורר שאלה ציבורית כלל, כי הוא לא היה משנה מה אפשר לעשות בפועל. דווקא ההצלחה ההנדסית היא שיוצרת את השאלה, וזהו דפוס שחוזר כמעט בכל תחום שבו בינה מלאכותית מוזילה בסדר-גודל משימה שקודם לכן דרשה תשומת-לב אנושית יקרה.