בינה מלאכותית מגולמת (Embodied AI)

בינה מלאכותית מגולמת (Embodied AI) היא הגישה שלפיה תבונה אמיתית מחייבת גוף — חושים ויכולת תנועה המחוברים לעולם — ולא רק עיבוד סמלים מנותק. חוקרים כמו רודני ברוקס, הנס מורבק ורולף פייפר טענו שמכונה תגיע לתבונה אמיתית רק אם תהיה בעלת כישורי-חישה וכישורי-תנועה, ותהיה מחוברת לעולם דרך גוף.

הטענה נוסחה כתגובה לזרם השולט של הבינה המלאכותית הסמלית, שראתה במחשבה עיבוד ייצוגים מופשטים. ברוקס הציג בסוף שנות ה-80 את ארכיטקטורת ההכפפה, שנוסתה ברובוט Allen: במקום מודל-עולם מרכזי שממנו נגזרות פעולות, נבנות שכבות התנהגות פשוטות המגיבות ישירות לחיישנים, וההתנהגות המורכבת צומחת מן האינטראקציה עם הסביבה. בספר מ-2018 על Behavior Tree מוצג שאפשר להמיר כל תכנון בארכיטקטורה כזו למבנה-עץ שקול, בהרכבה אחת ופשוטה.

שני מאמריו "Elephants Don't Play Chess" מ-1990 ו-"Intelligence Without Representation" מ-1991 הפכו למסמכי-היסוד של הגישה. במאמר הראשון טען שראייה, עיבוד קול ושפה מוקדמת הם אולי המפתח לאופן שבו המוח שלנו מאורגן. ברוקס לא נותר בתחום התיאורטי: הוא היה ממייסדי iRobot, ולאחר-מכן של Rethink Robotics, שהציגה ב-2012 את הרובוט התעשייתי Baxter.

חיזוק משמעותי לטענה מספק פרדוקס מורבק, שניסח הנס מורבק ב-1988: קל יחסית לגרום למחשב להפגין ביצועים ברמת מבוגר במבחני-אינטליגנציה, וקשה עד בלתי-אפשרי להעניק לו את כישוריו של ילד בן שנה בתפיסה ובתנועה. ההסבר שהציע הוא אבולוציוני: בחלקים הגדולים והמפותחים של המוח האנושי, האחראים על החישה והתנועה, מקודד לדבריו מיליארד שנות ניסיון על טיבו של העולם וכיצד לשרוד בו — ואילו החשיבה המופשטת התפתחה רק לאחרונה. מה שנראה לנו קל הוא דווקא הקשה לשחזור.

השורשים הפילוסופיים מוקדמים אף יותר, ונטועים בפנומנולוגיה של מוריס מרלו-פונטי, שראה בגוף את כלי ההימצאות בעולם, ובפסיכולוגיה האקולוגית של ג'יימס גיבסון. כיום המושג חזר למרכז הבמה סביב אימון רובוטים ורכבים אוטונומיים, שבהם המכונה לומדת דרך אינטראקציה חושית-תנועתית ולא רק מתוך טקסט.