זיהוי-פנים בתמונה בודדת הוא בעיה פתורה יחסית. הקושי האמיתי הוא בווידאו חי: עשרות אנשים בתנועה, זוויות אקראיות, תאורה משתנה, פנים חלקית מוסתרות — והכל צריך לקרות בקצב הזרם, לא אחריו. AnyVision, שנוסדה ב-2015, בנתה מערכת לזיהוי בזמן-אמת מתוך מצלמות-אבטחה קיימות, ומכרה אותה בעיקר לגורמי-ביטחון, שדות-תעופה, מגרשי-ספורט וקמעונאות.
החברה הייתה אחת הבולטות בעולם בתחום, וגם אחת השנויות ביותר במחלוקת. שימוש בזיהוי-פנים במרחב הציבורי — להבדיל מזיהוי מרצון, כמו פתיחת טלפון — עורר ביקורת ציבורית מתמשכת על פגיעה בפרטיות ועל ניטור המוני של אנשים שלא נתנו הסכמה. השאלות האלה ליוו את החברה לאורך כל דרכה, לצד לקוחותיה.
מבחינה עסקית זהו אחד הסיפורים המלמדים בתעשייה הישראלית. ב-2021 גייסה החברה סבב של 235 מיליון דולר בהובלת קרן החזון של סופטבנק, ובאותה שנה שינתה את שמה ל-Oosto. בסך-הכול גייסה כ-352 מיליון דולר. בינואר 2025 נמכרה לרוכשת אמריקאית מתחום מערכות-הראייה לחניונים, תמורת כ-125 מיליון דולר — פחות מהסכום שהושקע בה.
הפער בין ההון שגויס לבין מחיר-המכירה מדגים דפוס חוזר בתחום: יכולת טכנולוגית מרשימה אינה מספיקה כשהשוק עצמו מוגבל ברגולציה, ברכש ציבורי איטי ובלגיטימציה ציבורית שאינה מובטחת. נכון ל-2026 הטכנולוגיה ממשיכה לפעול תחת הבעלות החדשה, כחלק ממוצר אחר לגמרי מזה שלשמו נבנתה.
מבחינה הנדסית, הפער בין השוואת תמונה לתמונה לבין זיהוי בזרם-וידאו חי הוא פער של סדר-גודל בעומס-החישוב: המערכת צריכה לאתר פנים בכל פריים, לעקוב אחריהן לאורך זמן, לבחור את הפריים האיכותי ביותר ורק אז להשוות מול מאגר — והכול בקצב שבו הווידאו זורם. חלק ניכר מהעבודה בחברות כאלה מושקע בהרצת התהליך על חומרה זולה בשולי-הרשת, כדי שלא יידרש להעביר וידאו גולמי לענן.
הרגולציה בתחום מקוטעת ומשתנה: מדינות וערים שונות אוסרות שימוש משטרתי בזיהוי-פנים לחלוטין, ואחרות מתירות אותו בתנאים. שוק שכל לקוח בו כפוף לשינויי-חקיקה הוא שוק תנודתי, וזה חלק מההסבר לפער בין ההבטחה הטכנולוגית לתוצאה העסקית.