אורקם (OrCam)

2010: אותם מייסדים, בעיה אחרת לגמרי

OrCam נוסדה בשנת 2010 בירושלים על ידי אמנון שעשוע וזיו אבירם — אותו זוג מייסדים שהקים אחת עשרה שנים קודם לכן את Mobileye. הקשר בין שתי החברות אינו רק ביוגרפי אלא טכנולוגי ממש: שתיהן עוסקות בשאלה איך לגרום למצלמה קטנה להבין מה היא רואה, ולהסיק מכך מסקנה שימושית בזמן אמת. ההבדל הוא במי שמקבל את המסקנה. במכונית, המערכת בולמת או מזהירה; כאן, המשתמש הוא אדם עיוור או כבד ראייה, והמסקנה מוקראת לו באוזן. המעבר הזה מרכב לאדם נשמע צנוע, אבל הוא משנה כל אילוץ הנדסי בדרך: אין חשמל של מכונית, אין מקום לחומרה, אין קו ייצור של יצרנית רכב שמרכיב את המוצר — ובמקום זאת יש אדם שצריך להרכיב את המכשיר על המשקפיים שלו ולצאת איתו לרחוב. גם המשמעות של טעות שונה לגמרי. במכונית, מערכת שמזהה מכשול שאינו קיים גורמת לבלימה מיותרת; במכשיר לביש, מכשיר שמקריא שם שגוי של אדם שעומד מולך יוצר מבוכה חברתית שהמשתמש הוא זה שיישא בה. רף הדיוק הנדרש כאן אינו נמוך יותר, הוא פשוט אחר.

המכשיר: מה הוא בעצם עשה

המוצר המרכזי, OrCam MyEye, היה מכשיר לביש קטן שמתחבר מגנטית לזרוע של מסגרת משקפיים ומשלב מצלמה זעירה עם ראייה ממוחשבת ורמקול. הוא ידע לזהות טקסט מודפס ולהקריא אותו בקול, לזהות פניהם של אנשים מוכרים ולהודיע מי מולך, לקרוא ברקודים ולזהות אובייקטים. המשתמש הפעיל אותו בתנועת אצבע פשוטה לעבר הטקסט או החפץ, והמכשיר הקריא לו את התוכן ישירות לאוזן — בלי מסך ובלי צורך בחיבור לאינטרנט. דגם MyEye 2.0, שהושק בדצמבר 2017, שקל 22.5 גרם בלבד. המכשיר תמך במגוון שפות, ובהן עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית, ובהמשך נוספו עוד. חשוב להבין מה זה אומר בפועל עבור המשתמש: היכולת לקרוא תפריט במסעדה, שלט בתחנה או מכתב שהגיע בדואר, בלי לבקש עזרה מאדם אחר, היא הבדל יומיומי גדול הרבה יותר משנשמע מרשימת התכונות. ראוי לציין שלא היה מדובר במוצר יחיד אלא במשפחה. לצד MyEye פותחו גם OrCam MyReader, שהתמקד בהקראת טקסט, ו-OrCam Read, מכשיר קריאה נייד שיועד גם לאנשים עם קשיי קריאה שאינם עיוורים כלל.

הגיוסים, השווי, וההנפקה שלא הייתה

OrCam גייסה לאורך השנים בהיקפים שמעידים על האמון שהתחום זכה לו. כבר בשנת 2014 השקיעה בה אינטל קפיטל כשישה מיליון דולר, מתוך השקעה כוללת של כחמישה עשר מיליון דולר מצד אינטל עד אותה נקודה. במרץ 2017 הגיע היקף הגיוס המצטבר ל-41 מיליון דולר לפי שווי של שש מאות מיליון דולר; בפברואר 2018 גויסו 30.4 מיליון דולר נוספים לפי שווי של מיליארד דולר; ובמרץ 2021 עוד חמישים מיליון דולר לפי שווי שיא של 1.5 מיליארד דולר. באותה תקופה תוכננה גם הנפקה בניו יורק, לפי שווי שדובר עליו כגבוה משניים וחצי מיליארד דולר, והיא מעולם לא יצאה לפועל. בשיא פעילותה העסיקה החברה למעלה מארבע מאות עובדים. שוב, כדאי להפריד בין המספרים: השווי הוא הערכה שמשקיעים הסכימו עליה, לא כסף שנכנס — הכסף בפועל הסתכם בעשרות מיליוני דולרים, לא במיליארדים. העובדה שההנפקה לא יצאה לפועל אינה פרט טכני. חברה שמתכננת הנפקה בונה תוכנית הוצאות שמניחה שהכסף אכן יגיע, וכשהוא אינו מגיע היא נותרת עם מבנה עלויות שנבנה לגודל אחר.

מי בעצם קונה מכשיר כזה

כאן נמצא לב הקושי העסקי, והוא ראוי להסבר בלי ריכוך. מכשיר ייעודי כזה יקר לייצור ולכן יקר לקנייה, בעוד האוכלוסייה שזקוקה לו קטנה יחסית ובחלקה הגדול אינה צעירה ואינה אמידה. התוצאה היא ששוק המכשור המסייע אינו מתנהג כמו שוק צרכני רגיל: הרכישה נעשית פעמים רבות דרך גורם שלישי — קופת חולים, ביטוח, ארגון שיקום או רשות ממשלתית — ולא ישירות על ידי המשתמש. OrCam אכן פעלה בערוצים כאלה, ובין השאר נחתם בשנת 2016 הסדר עם רשות השיקום של מדינת קליפורניה עבור תושבים זכאים. אבל ערוץ כזה מוסיף שכבת אישורים, תקציבים ציבוריים וזמני החלטה ארוכים בין המוצר לבין מי שצריך אותו. התוצאה היא מכפלה קשה: קהל יעד מצומצם מלכתחילה, מוכפל בקצב מכירה איטי, מול עלות פיתוח חומרה שאינה יורדת. הפער בין הערך למשתמש לבין הכדאיות למשקיע הוא אחת הבעיות המוכרות בטכנולוגיה מסייעת בכלל. הוא גם הסיבה שחלק ניכר מהתחום נשען על מימון ציבורי, על עמותות ועל חברות גדולות שמפתחות אותו כחלק ממוצר רחב יותר, ולא כעסק שעומד בפני עצמו.

יולי 2024: החברה סוגרת את מחלקת המשקפיים

בשנת 2024 הודיעה OrCam על הפסקת כל קווי המוצר לתחום הראייה. הנימוק שמסרה ראוי לציטוט מדויק דווקא משום שהוא כן באופן חריג: לדברי החברה, ההתקדמות הטכנולוגית בעיבוד תמונה באמצעות מודלי שפה הופכת את הצורך בפיתוח נוסף של מוצרי הראייה למיותר. במילים אחרות, טלפון חכם עם מודל רב אמצעי מסוגל היום לעשות חלק ניכר ממה שהמכשיר הייעודי עשה, ובחינם. סבבי הפיטורים סיפרו את אותו סיפור: שישים ושניים עובדים באוקטובר 2022, כשישה עשר אחוזים מכוח האדם; חמישים נוספים בפברואר 2024; ומאה ביוני 2024, כמחצית ממי שנותר. עד תחילת 2025 מנתה החברה פחות מחמישים עובדים. קרן Big Tech 50, המפרסמת הערכות שווי לחברות פרטיות, הורידה בעקבות ההודעה את הערכתה ל-OrCam מ-333 מיליון דולר ל-31 מיליון דולר. במקומם פנתה החברה לפיתוח מכשירי שמיעה, תחת השם OrCam Hear. עבור מי שכבר החזיק במכשיר, ההודעה על סגירת התחום הייתה קשה במיוחד: מכשיר מסייע אינו גאדג׳ט שאפשר להחליף, ואנשים בנו סביבו שגרה יומיומית שלמה.

מה זה מלמד על טכנולוגיה מסייעת

הסיפור של OrCam ממחיש דפוס מוכר, ובגרסה קשה במיוחד. מוצר שקיבל הכרה עולמית, מייסדים מנוסים ביותר עם הצלחה מוכחת, וגיוסי הון לפי שווי של מיליארד דולר ויותר — ובכל זאת לא הפך לעסק בר קיימא. הסיבות מצטברות: שוק קטן מכדי להחזיר השקעה בחומרה, מחיר גבוה שמגביל נגישות דווקא אצל מי שהכי צריך, ותלות בערוצי מימון ציבוריים איטיים. ואז נוספה סיבה שלישית ואירונית: אותה התקדמות בבינה מלאכותית שהמוצר היה חלוץ שלה הפכה בסוף מכשיר ייעודי לפחות הכרחי, כי מודל רב אמצעי בטלפון עושה עכשיו הרבה ממה שהמכשיר עשה. יש בזה בשורה טובה למשתמשים — היכולת נעשתה זולה וזמינה בהרבה — ובשורה קשה לחברות. הפנייה למכשירי שמיעה, שוק גדול ומבוסס בהרבה, נראית כניסיון להסיק בדיוק את המסקנה הזו. ובכל זאת ראוי לומר גם את הצד השני. המכשיר עבד, אנשים השתמשו בו, וההוכחה שראייה ממוחשבת יכולה לשמש אדם עיוור בחיי היום יום נשארת נכונה גם אחרי שהחברה שהוכיחה אותה יצאה מהתחום.