הטירה המרחפת (Castle in the Sky)

הסרט: 2 באוגוסט 1986, הסרט הראשון של סטודיו ג'יבלי

הטירה המרחפת (⁦Castle in the Sky⁩, ביפנית ⁦Tenkū no Shiro Rapyuta⁩) הוא סרט אנימציה יפני בבימויו ובתסריטו של הייאו מיאזאקי, שיצא לאקרנים ב-2 באוגוסט 1986. זהו הסרט הראשון של סטודיו ג'יבלי (⁦Studio Ghibli⁩), שנוסד ב-15 ביוני 1985. איסאו טקהאטה הפיק את הסרט, וחברת ⁦Toei⁩ הפיצה אותו ביפן. אורכו כשתי שעות — הסרט הארוך ביותר שביים מיאזאקי עד אותה עת.

מיאזאקי התחיל לכתוב את התסריט ב-17 ביוני 1985 וסיים טיוטה ראשונה כבר בסוף אותו חודש; טיוטה שנייה הושלמה ב-22 ביולי. עד ינואר 1986 עבדו על הסרט 33 איש, וצילום הסצנות המוכנות החל בפברואר אותה שנה. הסרט כולו צויר ביד, על לא פחות מ-69,262 גיליונות צלולואיד (⁦cels⁩). צוות אנימציית המפתח מנה 21 אנשים, ואולפנים נוספים, ⁦Doga Kobo⁩ ו-⁦Oh! Production⁩, סייעו באנימציית הביניים. באופן חריג בתעשייה, היו לסרט שני מנהלים אמנותיים, שציירו את הרקעים בצבעי מים או בצבעים אחרים על נייר. טורו הארה, מייסד אולפן ⁦Topcraft⁩ שגויס לג'יבלי, אמר שהסטודיו "חיפש תחושה של מנגה", אך בפועל השתמשו ביותר מ-300 גוונים, לעומת כ-250 ב"נאוסיקאה מעמק הרוחות" שקדם לו.

העלילה בקצרה: שיטה, פאזו ואי השמיים לאפוטה

שיטה, ילדה יתומה שעונדת תליון בדולח כחול, נרדפת גם בידי פיראטים של האוויר וגם בידי מוסקה, סוכן ממשלתי, ובידי הצבא. היא נוחתת בעיירת כורים, ושם תופס אותה הנער פאזו, יתום שעובד כמכונאי, ולוקח אותה לביתו. השניים יוצאים יחד לחפש את אי השמיים האגדי לאפוטה, בעוד הפיראטים וחייליו של מוסקה רודפים אחריהם. על לאפוטה בוגד מוסקה בחיילים, לוקח את שיטה אל לב הטירה, ובעזרת הבדולח שבידיו מפעיל את כלי הנשק של לאפוטה. כדי להפגין את כוחו הוא משמיד את ספינת האוויר הצבאית גוליית. בשיא הסרט שיטה ופאזו מדקלמים יחד לחש הרס עתיק: מוסקה נופל אל מותו, והטירה מתפוררת סביבם.

הרובוט: שומר רדום שהורס מבצר, ואז גנן שלֵו על לאפוטה

במבצר טיטוס מראה מוסקה לשיטה רובוט רדום, הנושא את אותו סמל שעל הבדולח שלה. כששיטה מדקלמת במבצר ביטוי עתיק שלימדה אותה סבתה, היא מפעילה בלי כוונה את כוח הבדולח ומחזירה את הרובוט לחיים. הרובוט מגן עליה מפני החיילים ובדרך מחריב את המבצר, עד שספינת האוויר גוליית משמידה אותו. כשהעלילה מגיעה לבסוף אל לאפוטה עצמה, שיטה ופאזו פוגשים רובוט נוסף מאותו סוג — אבל הוא שלֵו לגמרי, ומטפל בגינות ובבעלי החיים של האי הנטוש.

לעיצוב הרובוט יש מקורות ברורים: לפי ויקיפדיה, הרובוטים מבוססים על דמות דומה מסדרת הטלוויזיה ⁦Lupin the 3rd Part I⁩ (1971–1972), שמיאזאקי וטקהאטה ביימו חלק מפרקיה. הדמות ההיא עוצבה בעצמה בהשפעת הסרט הקצר ⁦The Mechanical Monsters⁩ מ-1941, מתוך סדרת סרטי ⁦Superman⁩ שביים דייב פליישר.

מה הביקורת אומרת על הרובוט הזה — ולמה זו קריאה מורכבת

לפי חוקרת האנימה סוזן ג'. נייפייר, בספרה ⁦Miyazakiworld⁩ (2018), הרובוטים של לאפוטה מוצגים בסרט תחילה ככוח אלים המסוגל להרס קיצוני, אבל כשהגיבורים פוגשים רובוט בפעם הבאה, הוא שלֵו לחלוטין ומטפל בגינות ובבעלי החיים של האי. חוקר הספרות אנתוני ליואי מרחיק לכת: לדבריו, "מצב ברירת המחדל שלהם הוא טיפול", ויכולת ההרס שלהם "חייבת להיות מופעלת בידי אכזריות אנושית". חוקרת האנימציה הלן מקארתי כותבת שזו "אינה הערה על הטכנולוגיה, אלא על חוסר היכולת של האדם להשתמש בה בחוכמה". חוקר האנימציה רז גרינברג מוסיף שהיעילות המכנית "יכולה לשרת מטרות חיוביות ושליליות כאחד", ושהשימוש בה תלוי תמיד בבחירות של מי שמפעיל את המכונות.

הרובוטים האלה — אחד מרסק מבצר שלם, אחר מטפח גינה בשלווה — הם גם מבחן לטענה שהתרבות היפנית מציגה מכונות כידידותיות מעצם טבען, טענה שנבחנת באופן ביקורתי בערך "המכונה הידידותית בתרבות היפנית". הם אינם תומכים בטענה הזו ואינם מפריכים אותה בבירור: לפי הפרשנויות שלעיל, התנהגותם תלויה בנסיבות ובמי שמפעיל אותם. הם אינם ידידותיים מיסודם, וגם לא אלימים מיסודם.

קבלת הפנים: שבחים לאורך השנים, והפצה פושרת בארצות הברית

באתר ⁦Metacritic⁩ קיבל הסרט ציון ממוצע משוקלל של 78 מתוך 100, על סמך שבע ביקורות — "חיוביות בדרך כלל". באתר ⁦Rotten Tomatoes⁩ 96% מהביקורות (של 28 מבקרים) חיוביות, בציון ממוצע של 7.6 מתוך 10. תקציר הביקורות באתר משבח את "פלטת הסיפור העשירה והמבריקה" של הסרט, לצד היתרונות המוכרים של סטודיו ג'יבלי. בביקורות מאוחרות יותר זכה הסרט לשבחים: רז גרינברג מנה אותו בין הסרטים הגדולים בז'אנר ההרפתקאות, מוראסה כינה אותו "אולי המשעשע ביותר" מיצירותיו של מיאזאקי, וסטיבן פירס תיאר אותו ב-⁦The Encyclopedia of Science Fiction⁩ כ"סיפור הרפתקאות מרתק".

ביפן עצמה הכנסותיו בקופות היו נמוכות מהציפיות — כשני שלישים מהכנסות "נאוסיקאה" — אך בהפצות חוזרות מאוחרות יותר הוא הצליח מסחרית. לפי חוקר האנימציה סייג'י קאנו, כשהסרט יצא בארצות הברית ב-1989 רוב הביקורות היו שליליות. קארין ג'יימס מהניו יורק טיימס כתבה שהוא "עשוי למתוח את סבלנותם של המבוגרים ואת טווח הקשב של הילדים". גם הדיבוב לאנגלית מ-1987 עורר דעות חלוקות: מבקר אחד שיבח אותו כ"מבוצע להפליא", ואחר כינה אותו "החלק החלש ביותר בסרט". הסרט זכה בפרס ⁦Anime Grand Prix⁩ לשנת 1987 לסרט הטוב ביותר, ובפרס אופוג'י נובורו של פרסי מייניצ'י לקולנוע ל-1986, שהוענק למיאזאקי ולהוצאת טוקומה שוטן. בסקר קהל של פסטיבל אמנויות המדיה היפני ב-2006 דורג במקום השלישי בין היצירות המונפשות הטובות ביותר, ובסקר של אוריקון ב-2008 נבחר לטוב בכל הזמנים.

מורשת: וול-אי, פיקסאר וסטימפאנק

השפעת הסרט חורגת מגבולות יפן. לפי ויקיפדיה, בין היצירות שהושפעו ממנו נמנים הסרטים וול-אי (⁦WALL-E⁩, 2008) ו-⁦The Wild Robot⁩ (2024), וכמה משחקי מחשב, בהם ⁦Minecraft⁩ (2011); מבקרים מצאו גם הקבלות בינו לבין ⁦The Legend of Zelda: Tears of the Kingdom⁩ (2023). ג'ון לאסיטר, לשעבר המנהל הקריאייטיבי הראשי של פיקסאר, מנה אותו בין הסרטים האהובים עליו, וסיפר שכשביים את ⁦A Bug's Life⁩ (1998) צוותיו למדו את סצנת החילוץ של שיטה ממבצר טיטוס. חוקרת האנימציה הלן מקארתי כותבת שהסרט רכש מעמד של סרט פולחן בזכות שילוב הנושאים הייחודי שלו, וג'ף ונדרמיר וסלינה ג'. צ'יימברס מנו אותו, בספרם ⁦The Steampunk Bible⁩, בין "קלאסיקות הסטימפאנק המודרניות הראשונות". יוצרים מרכזיים באנימה ובמנגה, בהם קטסורה הושינו, מאמורו אושי ומאקוטו שינקאי, מנו אותו בין הסרטים האהובים עליהם; לפי ויקיפדיה, גם הסדרה "נאדיה: סוד המים הכחולים" (1990–1991) של הידאקי אנו, שמבוססת על רעיון של מיאזאקי משנות ה-70, דומה לו במידה ניכרת.

שידורים חוזרים של הסרט בטלוויזיה היפנית שברו פעמיים את שיא הציוצים בשנייה בטוויטר: 25,088 ציוצים בשנייה ב-2011, ושיא חדש של 143,199 ב-2013. זו תזכורת לכך שהסרט ממשיך להיות אירוע צפייה משותף, שנים רבות אחרי צאתו.