מחשבי הדור החמישי (FGCS)

למה "הדור החמישי"

בשנות השישים והשבעים נהגו לחלק את תולדות המחשבים ל"דורות" לפי הרכיבים שלהם: שפופרות ריק, טרנזיסטורים, מעגלים משולבים ומיקרו-מעבדים. לפי ויקיפדיה, עד אז בנתה יפן מחשבים בעקבות ארצות הברית ובריטניה. באמצע שנות השבעים החל משרד הסחר הבינלאומי והתעשייה היפני (⁦MITI⁩) לבחון בעצמו את עתיד המחשוב, וב-1979 מימן מחקר מעמיק עם התעשייה והאקדמיה. בתקופה הזו נולד הכינוי "מחשב הדור החמישי": מחשב שלא ישפר רק את הרכיבים, אלא יעבוד אחרת. ב-1982 יצא הפרויקט לדרך. באפריל אותה שנה הוקם המכון לטכנולוגיית מחשבים מהדור החדש, ⁦ICOT⁩, בשיתוף חברות מחשבים יפניות, ובראש הפרויקט עמד קזוהירו פוצ'י.

המטרה: מחשב שמסיק, לא רק מחשב

לפי ⁦ICOT⁩, המטרה הייתה מחשב חדש שבליבו מנגנון היסק שעובד על מאגרי ידע, ושמנצל עיבוד מקבילי בהיקף גדול, כלומר הרבה מעבדים שעובדים יחד. הניו יורק טיימס תיאר מחשבים שיוכלו לאבחן מחלות, לנתח תביעות משפטיות ולהבין שפה. הכלי שנבחר היה תכנות לוגי, שבו התוכנה היא אוסף של עובדות וכללים, והחישוב הוא הוכחה של מסקנה מתוכם. לפי ויקיפדיה, המטרה הייתה אב-טיפוס שיבצע בין 100 מיליון למיליארד "היסקים לוגיים בשנייה", כשתחנת עבודה רגילה של אותה תקופה הגיעה לכ-100 אלף. התוכנית חולקה לשלושה שלבים: שלוש שנים של מחקר ראשוני, ארבע שנים לבניית תת-מערכות, ושלוש שנים לאב-טיפוס שלם.

הבהלה במערב

לפי ויקיפדיה, יפן כבר צברה אז מוניטין חזק באלקטרוניקה ובתעשיית הרכב. לפי הניו יורק טיימס, הפרויקט עורר בארצות הברית חשש שיפן תעקוף את תעשיית המחשבים האמריקאית, וחברות אמריקאיות הקימו בתגובה קונסורציום מחקר משותף באוסטין, טקסס, ומשרד ההגנה האמריקאי פתח, בין השאר בגלל האתגר היפני, תוכנית ארוכת טווח למערכות נבונות, כולל טנקים שינווטו בעצמם. לפי ויקיפדיה, גם בבריטניה הושקה תוכנית ⁦Alvey⁩, ובאירופה תוכנית ⁦ESPRIT⁩. אדוארד פייגנבאום פרסם ב-1983, יחד עם פמלה מקורדוק, ספר על הפרויקט ועל "האתגר הממוחשב" שיפן מציבה לעולם. לפי הניו יורק טיימס, הקונסורציום האמריקאי שקם בעקבות הפרויקט עודד הקמה של קונסורציומים נוספים, כך שבתחילת שנות התשעים כבר לא היה חריג שחברות אמריקאיות משתפות פעולה במחקר בסיסי.

מה נבנה בפועל

תרומה ישראלית השפיעה על כיוון הפרויקט. במהלך ביקור ב-⁦ICOT⁩ ב-1982 המציא אהוד שפירא ממכון ויצמן את ⁦Concurrent Prolog⁩, שפה ששילבה תכנות לוגי עם תכנות מקבילי. לפי ויקיפדיה, העבודה שלו העבירה את הפרויקט ממימוש מקבילי של שפת ⁦Prolog⁩ לתכנות לוגי מקבילי, ועוררה את קזונורי אואדה לפתח שפה שעליה נבנתה ⁦KL1⁩, שפת הליבה של הפרויקט. על החומרה, לפי ⁦ICOT⁩, נבנו "מכונות היסק מקביליות". אחת מהן, ⁦PIM/p⁩, כללה 512 מעבדים, ואחרת, ⁦PIM/m⁩, כללה 256. על המכונות האלה פותחו תוכנות למאגרי ידע, להסקה משפטית ולהוכחת משפטים. ⁦ICOT⁩ דיווח שמוכיח המשפטים ⁦MGTP⁩ השיג האצה פי 220 כשהופעל על 256 מעבדים. מומחים שדיברו עם הניו יורק טיימס אמרו שחלק מההישגים היו מרשימים מבחינה טכנית.

הצלחה רשמית, כישלון מסחרי

ההערכות על סוף הפרויקט שונות מאוד, וגם נכתבו בזמנים שונים. הניו יורק טיימס כתב ביוני 1992 שהמאמץ "דועך לסיומו" בלי לעמוד ברבות ממטרותיו, ושעד אז הוצאו עליו יותר מ-400 מיליון דולר. הבעיה העיקרית לפי העיתון: עולם המחשבים זז מהר, והשוק העדיף מחשבים כלליים ורבי עוצמה, כמו של ⁦Sun Microsystems⁩, על פני מחשבים ייעודיים לבינה מלאכותית. לפי ויקיפדיה, מחשבים כלליים כאלה גם עקפו במהירות את המכונות המקביליות. פייגנבאום אמר לעיתון באותו חודש שגם ביפן "אף אחד לא משתמש בטכנולוגיה". לעומת זאת, בסיכום שפרסם אחרי הסיום במרץ 1993 כתב ⁦ICOT⁩ שאחרי מאמץ של אחת עשרה שנה הפרויקט השיג את מטרתו הראשונית והסתיים בהצלחה, ושלאחריו נפתח פרויקט המשך של שנתיים. ממשלת יפן הודיעה שתמסור את התוכנות לכל מי שירצה, כולל זרים, ללא תשלום. פוצ'י הגן על הפרויקט: "לפני עשר שנים ספגנו ביקורת על פזיזות", ו"עכשיו אנחנו רואים ביקורת מבית ומחוץ, כי לא השגנו מטרות כה גדולות". העיתון העריך שהמורשת העיקרית תהיה מאות, אולי אלפי, מהנדסים שהוכשרו בפרויקט.