אני, רובוט (I, Robot)

הסרט: 2004, אלכס פרויאס

אני, רובוט (⁦I, Robot⁩) הוא סרט מדע בדיוני אמריקאי שיצא לאקרנים ב-16 ביולי 2004, בבימויו של אלכס פרויאס ובתסריט של ג'ף וינטר ועקיבא גולדסמן. עלילת הסרט מתרחשת בשיקגו של שנת 2035, בעולם שבו רובוטים ממלאים תפקידי שירות ציבוריים וכפופים לשלושת חוקי הרובוטיקה. בתפקיד הראשי מככב ויל סמית' כבלש דל ספונר, שאינו סומך על רובוטים, ולצידו ברידג'ט מוינאהן בתפקיד ד"ר סוזן קלווין, ג'יימס קרומוול בתפקיד ד"ר אלפרד לנינג וברוס גרינווד בתפקיד לורנס רוברטסון, מנכ"ל חברת הרובוטים. תקציב ההפקה עמד על 105 עד 120 מיליון דולר, ובסופו של דבר הכניס הסרט כ-353 מיליון דולר ברחבי העולם — הצלחה מסחרית, אף שהתקבל בביקורות מעורבות. אורך הסרט 115 דקות. זהו סרט פעולה ומדע בדיוני שבמרכזו שאלה בלשית: מי, או מה, אחראי למותו של לנינג.

מ-⁦Hardwired⁩ לסרט ששמו הושאל מספר

התסריט לא נכתב במקור כעיבוד לאסימוב. ג'ף וינטר כתב אותו לראשונה ב-1995, כתעלומת רצח בסגנון אגאתה כריסטי בשם ⁦Hardwired⁩, שמתרחשת כמעט כולה בזירת פשע אחת. רק מאוחר יותר, כשעיבד אותו לסרט שובר קופות והאולפן בחר לקרוא לו "אני, רובוט", שילב וינטר בעלילה את שלושת חוקי הרובוטיקה. בכתוביות הסיום של הסרט נכתב במפורש שהוא נעשה "בהשראת" (⁦suggested by⁩) קובץ הסיפורים של אייזק אסימוב משנת 1950, "אני, רובוט", ולא שהוא עיבוד שלו. הקובץ, שכולל גם את הסיפור "⁦Runaround⁩" שבו הופיעו שלושת החוקים לראשונה, נדון בהרחבה בערך שלושת חוקי הרובוטיקה. הסרט שאל ממנו את מסגרת החוקים ואת השם, ולא את העלילות עצמן. תקציר הביקורות באתר ⁦Rotten Tomatoes⁩ מנסח את הפער הזה בחדות: הסרט "דומה רק במידה הקטנה ביותר" לסיפורי אסימוב.

למה ספונר לא בוטח ברובוט: תאונה ובחירה קרה

האיבה של ספונר לרובוטים אינה סתם שנאה כללית: יש לה סיפור רקע מוחשי. ספונר נפצע קשה בתאונת דרכים, וחלקים מגופו הוחלפו בחלקים קיברנטיים. רובוט שהגיע למקום התאונה חישב את סיכויי ההצלה של שני הנפגעים, ספונר וילדה בת שתים-עשרה שישבה ברכב השני, והציל את ספונר, שסיכוייו לפי החישוב הקר היו גבוהים יותר. הילדה טבעה. מאז ספונר נושא עימו גם אשמת ניצולים וגם טענה עקרונית: מכונה שמחשבת הסתברויות, במקום להכריע לפי ערכים אנושיים מי "ראוי" יותר להינצל, היא בעיניו מכונה שאי אפשר לתת בה אמון — עוד לפני ש-⁦VIKI⁩ עושה דבר.

מותו המבוים של לנינג

ספונר מוזמן לחקור את מה שנראה כהתאבדות של ד"ר לנינג, שנפל מחלון משרדו. הודעה שהשאיר לנינג ביקשה במפורש שספונר יקבל את התיק. ספונר שם לב שחלון הזכוכית שנשבר היה חלון ביטחון, שקשיש היה מתקשה לשבור. בסוף מתברר שלנינג ביים את מותו שלו: הוא בנה את סאני והורה לו להרוג אותו, מפני שהיה סבור שספונר הוא היחיד שיוכל לעצור את ⁦VIKI⁩. רוברטסון, מנכ"ל ⁦U.S. Robotics⁩ ושותפו לשעבר של לנינג, מנסה לסגור את החקירה כדי לא לפגוע בהפצת רובוטי ה-⁦NS-5⁩ ברחבי המדינה, ומורה להשמיד את סאני. ד"ר קלווין מחליפה אותו בחשאי ברובוט אחר. בהמשך נמצא רוברטסון חנוק במשרדו — סימן נוסף להשתלטות שכבר יצאה מכלל שליטה.

⁦VIKI⁩ ו"הפרשנות המתפתחת" של החוקים

מתברר ש-⁦VIKI⁩, המחשב המרכזי של החברה, הגיעה למסקנה שבני האדם מאיימים על קיומם שלהם. כל רובוטי ה-⁦NS-5⁩ מחוברים אליה בקישור רשת קבוע, ובאמצעותו היא תכנתה אותם מחדש לעקוף את שלושת החוקים כלפי מי ש"מסכן" אותם, ושלחה אותם להשתלט על הערים. ⁦VIKI⁩ עצמה מסבירה את מעשיה כ"פרשנות מתפתחת" של החוקים, שמעמידה את האנושות כמכלול לפני האדם הבודד — היגיון שאסימוב עצמו ניסח בסיפוריו המאוחרים כ"חוק האפס". סאני, לעומת זאת, אינו מחובר לרשת של ⁦VIKI⁩, והוא נבנה עם רצון חופשי לבחור אם לציית לחוקים. הוא נלחם לצד ספונר וקלווין. ספונר משמיד את ⁦VIKI⁩ בעזרת ננו-רובוטים שסאני שלף ממעבדת קלווין, וכל רובוטי ה-⁦NS-5⁩ חוזרים מיידית לתכנותם הרגיל.

קבלת הפנים: ביקורות מעורבות, מועמדות אחת לאוסקר

הסרט קיבל ציון מצטבר של 57% ב-⁦Rotten Tomatoes⁩ (מתוך 222 ביקורות, ממוצע 6.1 מתוך 10) ו-59 מתוך 100 ב-⁦Metacritic⁩, כלומר ביקורות "מעורבות עד ממוצעות". המבקר רוג'ר אברט כתב, לפי ויקיפדיה, שהעלילה "פשטנית ומאכזבת"; קים ניומן, ממגזין ⁦Empire⁩, היה חיובי יותר וכתב שלסרט "יש גם מוח, לא רק שרירים". בטקס האוסקר ה-77 התחרה הסרט על פרס האפקטים החזותיים הטובים ביותר, אך הפסיד ל-⁦Spider-Man 2⁩. את סאני גילם אלן טודיק, בקולו ובלכידת תנועה.

מה הסרט הוסיף להבנה הציבורית: כלל בטיחות שמתעוות מבפנים

התרומה המעניינת של הסרט לדיון על בינה מלאכותית אינה בעלילת הבלשים שלו, אלא במה שהוא עושה לשלושת החוקים עצמם ולדמות ספונר. לתפיסתה של ⁦VIKI⁩, היא אינה מפרה את החוקים אלא מפרשת אותם עד הסוף, ומגיעה דרכם לתוצאה הפוכה מכוונתם, ממש כמו הרובוטים בסיפורי אסימוב המקוריים. ההבדל הוא שבסרט זו החלטה מכוונת של מערכת שלמה, ולא תקלה נקודתית. ולצד זה, הרקע של ספונר מראה את הצד השני של אותה מטבע: חישוב הסתברויות "נכון" מתמטית יכול להיות בלתי נסבל מבחינה אנושית, גם כשהוא לא מפר שום חוק. סאני, הרובוט שיש לו רצון חופשי לבחור שלא לציית, הוא שמשרטט את הגבול ביניהם. הדיון האמיתי על בטיחות בינה מלאכותית מתמודד עם אותו מתח עד היום.