מרווין האנדרואיד הפרנואיד (Marvin the Paranoid Android)

מי זה מרווין: אב טיפוס מדוכא של סיריוס קיברנטיקס

מרווין האנדרואיד הפרנואיד הוא דמות מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (⁦The Hitchhiker's Guide to the Galaxy⁩), סיפור המדע הבדיוני הקומי מאת דאגלס אדמס. הוא הופיע לראשונה בסדרת הרדיו, ששודרה ב-⁦BBC Radio 4⁩ החל ממרץ 1978, ולאחר מכן בספרים, בסדרת הטלוויזיה מ-1981 ובסרט הקולנוע מ-2005.

מרווין הוא רובוט הספינה "ליבת הזהב", ואחד מאבות הטיפוס הכושלים הרבים של טכנולוגיית ⁦GPP⁩ ("אישיות אנושית אמיתית", ⁦Genuine People Personalities⁩) של חברת סיריוס קיברנטיקס. ההחלטה לתת לרובוט "אישיות אמיתית" הותירה את מרווין עם מוח בגודל של כוכב לכת ועם נטייה מתמדת לדיכאון ולאדישות. לפי ויקיפדיה האנגלית, רוב הזמן אין לו שום משימה הראויה למוח כזה.

"אני חושב... אני מרגיש טוב עם זה": הדמות שתפקידה לדכא תקווה

מרווין משמש ניגוד לכל שאר הדמויות בספר: בזמן שבני האדם וזייפוד ביבלברוקס דואגים, מתרגשים או נלחצים, מרווין כבר יודע מראש שהכול יסתיים רע, ולא מתרגש מכך. התפקיד הדרמטי שלו הוא לומר את המחשבה המדכאת ביותר האפשרית בכל רגע נתון, ולהיות צודק.

ההיפוך המפורסם ביותר לכך הוא סופו, בספר הרביעי: מול ההודעה האחרונה של האל לבריאתו — "אנו מתנצלים על אי-הנוחות" (⁦'We apologise for the inconvenience'⁩) — מרווין, שכל חייו התלונן, אומר דווקא "אני חושב... אני מרגיש טוב עם זה" (⁦'I think... I feel good about it'⁩).

מי גילם את מרווין: ממור ועד ריקמן

סטיבן מור גילם את מרווין בסדרת הרדיו ובסדרת הטלוויזיה מ-1981; בסדרת הרדיו השישית גילם אותו ג'ים ברודבנט. בסדרת הטלוויזיה הפעיל דייוויד לרנר את גוף הבובה של הרובוט, בזמן שמור סיפק את הקול. בסרט הקולנוע מ-2005 לבש וורוויק דייויס את תחפושת מרווין, ואת קולו דיבב אלן ריקמן.

הגרסה הקולנועית שינתה את עיצובו החזותי של מרווין בהשוואה לסדרות הקודמות — אך לא את עצם התפקיד: גם בסרט הוא נשאר הרובוט המדוכא שאומר את האמת המדכאת ביותר.

למה מרווין בכלל נקרא "פרנואיד"

לדברי אדמס, השם מרווין בא מהכותב הקומי אנדרו מרשל, "והוא בדיוק כזה"; בטיוטה מוקדמת נקרא הרובוט "מרשל", והשם הוחלף בין השאר כדי לא לפגוע בו. ודווקא התואר "פרנואיד" אינו מדויק: מרווין אינו מגלה שום סימן לפרנויה. "האנדרואיד הפרנואיד" הוא כינוי שמדביק לו זייפוד ביבלברוקס, ומרווין פשוט עגום, בעקביות, לאורך כל הסיפור.

לחברת סיריוס קיברנטיקס, היצרנית שלו, יש בספר סיסמה פרסומית אירונית עד כאב: "ידיד הפלסטיק שלך שכיף לשהות במחיצתו". הניגוד הגמור בינה לבין מרווין עצמו הוא בדיחה חוזרת בכל הסדרה.

מעבר לספר: שיר של רדיוהד וסינגל של סטיבן מור

ההשפעה התרבותית של מרווין חרגה מגבולות הספר. ב-1997 קראה להקת רדיוהד על שמו את השיר "⁦Paranoid Android⁩" מתוך האלבום ⁦OK Computer⁩ — שיר שתואר כ"אולי השיר המהולל ביותר מתוך האלבום המהולל ביותר בכל הזמנים". עוד קודם, ב-1981, הוציא סטיבן מור, קולו של מרווין, סינגל בשם "⁦Marvin⁩", שהגיע למקום ה-52 במצעד הבריטי.

הספרים בעברית

ארבעת הספרים הראשונים בסדרה יצאו בעברית בהוצאת כתר ב-2011: "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "המסעדה שבסוף היקום", "החיים, היקום וכל השאר" ו"היו שלום ותודה על הדגים". הספר החמישי, שבו מרווין אינו מופיע, מוכר בעברית בשם "לא מזיק ברובו", והסרט מ-2005 בשם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

מגרתיאה ועד הסוף: מרווין מחכה, ניצל, ומת מרוצה

הדוגמה הקיצונית ביותר לסבלנות העגומה של מרווין: בגרסאות הרדיו והטלוויזיה הצוות נוטש אותו על הכוכב מגרתיאה וממשיך בלעדיו. כשהם פוגשים אותו שוב, במסעדה שבסוף היקום, מתברר שהוא המשיך לפעול ולספור את הזמן באופן עצמאי: הוא חיכה להם — כך כתוב במקור — 576,000,003,579 שנה, "הוא ספר אותן". בהמשך הסיפור הוא נתקע בבוץ ברגלו התותבת, ומסתפק בהליכה במעגל במשך "קצת יותר מ-1.5 מיליון שנה", רק כדי להוכיח את צדקתו.

מרווין גם מוכיח שוב ושוב שהדיכאון שלו הוא נשק של ממש: בספר הראשון, במגרתיאה, הוא מתחבר למחשב של ניידת משטרה, וזה מחליט במהלך השיחה להתאבד. בספר השלישי חוטפים אותו רובוטי המלחמה של קריקט ומחברים את מוחו למחשב המלחמה שלהם. הוא פותר להם את כל בעיות היקום, "חוץ מהבעיה שלו עצמו, שלוש פעמים", והתוצאה: הרובוטים שוקעים בייאוש ומתכנסים בפינות לפתור משוואות ריבועיות, וחבריו של מרווין ניצלים.

מרווין "מת" בספר "היו שלום ותודה על הדגים": ארתור ופנצ'רץ' מוצאים אותו בקושי מתפקד, כשהוא טוען שהוא מבוגר "פי שלושים ושבע מהיקום עצמו". הם נושאים אותו אל ההודעה האחרונה של האל לבריאתו, ומרימים אותו כדי שיוכל לקרוא אותה: "אנו מתנצלים על אי-הנוחות". מרווין אומר "אני חושב... אני מרגיש טוב עם זה", ונכבה לעד. בגרסת הרדיו מילותיו האחרונות הן "להתראות, ארתור". עם זאת, בעיבוד הרדיו מ-2005 לספר "לא מזיק ברובו" מרווין מופיע חי בתפקיד אורח קצר, ומסביר שהתברר שהוא עדיין באחריות היצרן, ושהוא חזר להחנות מכוניות במיליווייז, המסעדה שבסוף היקום.