חקלאות מדייקת היא אסטרטגיית ניהול האוספת ומנתחת נתונים על שדה, על גידול ואף על בעל חיים בודד, ומתאימה את הטיפול לכל אזור בנפרד במקום להשקות ולדשן את כל השטח באופן אחיד. הרעיון עלה בארצות הברית בתחילת שנות ה-80. ב-1985 שינו חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה את כמות הסיד לפי מיקום בשדה, ובסוף אותו עשור, עם הופעת חיישני יבול ומקלטי איכון לוויני, נוצרו מפות ההמלצה הראשונות לדישון ולתיקון חומציות הקרקע.
רוב הטכנולוגיות המרכיבות את התחום אינן בינה מלאכותית: איכון לוויני, טכנולוגיית מינון משתנה המכווננת את קצב הזריעה או הדישון תוך כדי נסיעת הטרקטור, חיישני קרקע אלחוטיים המודדים לחות ומוליכות, וניטור יבול בקומביין. הבינה המלאכותית נכנסת בשכבת הפרשנות — ניתוח תצלומי רחפן ולוויין רב-ספקטרליים לזיהוי מחלות, מזיקים ועקת מים לפני שהם נראים לעין, וסיווג עשבייה כדי לרסס נקודתית במקום לרסס הכול.
התועלת מתועדת בשני צירים בבת אחת, כלכלי וסביבתי: הפחתה של עד כ-30 אחוזים בשימוש בדשן ביישומים מסוימים בלי לפגוע ביבול, פחות ריסוס, פחות מים, פחות דלק הודות לתכנון מסלולי נסיעה, פחות הידוק קרקע בזכות נסיעה מונחית איכון, וצמצום זליגת חומרי הזנה למקורות מים. יש הרואים בכך מהפכה חקלאית שלישית, אחרי המיכון בתחילת המאה ה-20 ואחרי המהפכה הירוקה של שנות ה-60.
האימוץ בפועל איטי מן התדמית. גם במדינות מפותחות שיעור החקלאים המשתמשים בכלים האלה נמוך; בצרפת, למשל, הוא נאמד בפחות מ-10 אחוזים. חוות משפחתיות קטנות מתקשות להצדיק את ההשקעה, ובמדינות בעלות הכנסה נמוכה, ובמיוחד באפריקה שמדרום לסהרה, הייצור ברובו אינו ממוכן כלל.
לישראל שורשים עמוקים בהיגיון הזה: השקיה בטפטוף, שפיתח שמחה בלאס ושהופצה מסחרית מ-1966 בידי נטפים, היא מקרה מוקדם של אספקת מים במינון מדויק אל השורש במקום הצפת שטח שלם — אותו עיקרון של מינון לפי צורך מקומי, עשרות שנים לפני שהמונח נטבע.