טרנס-הומניזם (Transhumanism)

המונח: מג'וליאן הקסלי למקס מור

המילה "transhumanism" הופיעה לראשונה במאמר של וויליאם דאו לייטהול משנת 1940, אך משמעותה המודרנית מיוחסת לביולוג הבריטי ג'וליאן הקסלי — נכדו של תומס הקסלי, ומי שכיהן כמנהל הכללי הראשון של אונסק"ו. בחיבור שכותרתו "Transhumanism", שפרסם ב-1957 בתוך ספרו "New Bottles for New Wine", כתב הקסלי ש"המין האנושי יכול, אם ירצה, להתעלות על עצמו", ותיאר מצב שבו האדם "נותר אדם אך מתעלה על עצמו". בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 עיצב הפילוסוף מקס מור את הרעיון למשנה פילוסופית סדורה: ב-1988 הוציא עם תום מורו את הגיליון הראשון של כתב העת Extropy Magazine, וב-1990 פרסם את "עקרונות האקסטרופיה" (Principles of Extropy), ובו הגדיר טרנס-הומניזם כ"מכלול של פילוסופיות שמבקשות להנחות אותנו לעבר מצב פוסט-אנושי". ב-1992 הקימו מור ומורו את Extropy Institute, שפעל עד שנסגר ב-2006.

ניק בוסטרום והתנועה המאורגנת

ב-1998 הקימו הפילוסוף ניק בוסטרום והפילוסוף דיוויד פירס את World Transhumanist Association (WTA). הארגון אימץ ב-2002 מסמך יסוד בשם "הכרזת הטרנס-הומניזם", וב-2008 שינה את שמו ל-Humanity+. זהו ארגון חינוכי ללא מטרות רווח שפועל עד היום, ובין יועציו וחבריו נמנים גם מקס מור עצמו, אוברי דה-גריי ונטשה ויטה-מור, מנהלת הארגון. בוסטרום, שהקים ב-2005 גם את Future of Humanity Institute באוקספורד (שנסגר ב-2024), עיגן את הדיון הטרנס-הומניסטי בתוך מסגרת רחבה יותר של סיכון קיומי: במאמרים כמו "Existential Risks" (2002) ובספרו "Superintelligence: Paths, Dangers, Strategies" (2014) הוא בוחן אילו טכנולוגיות — כולל שיפור ביולוגי של האדם, וכולל בינה מלאכותית מתקדמת — עלולות לשנות לבלי הכר את עתיד המין האנושי, לטוב או לרע.

מה בדיוק מציעים: הארכת חיים, שיפור הגוף ומיזוג עם מכונה

המטרות המרכזיות שטרנס-הומניסטים מציבים חוזרות על עצמן בגרסאות שונות: הארכת תוחלת החיים ועצירת הזדקנות ביולוגית, מניעת מחלות, ושיפור יכולות גופניות ומנטליות מעבר לטווח הרגיל של בני אדם — באמצעים ביולוגיים (הנדסה גנטית, תרופות), מכניים (תותבות וחיבורי מכונה-אדם) ודיגיטליים (ממשקי מוח-מחשב, ולטענת חלק מההוגים — בעתיד, העלאת תודעה אנושית למצע דיגיטלי). הרעיונות האלה עומדים לרוב בפני עצמם, בלי קשר לבינה מלאכותית, אבל הדיון בה חידד אותם: אם אפשר לבנות מערכת חושבת שחורגת ביכולותיה מבני אדם, עולה השאלה אם אפשר, וראוי, לשפר במקביל גם את בני האדם עצמם — כדי שלא יישארו מאחור.

הקשר לרעיונות אחרים באתר: סייבורג, קורצווייל, הסינגולריות

הדמות הציבורית המזוהה ביותר עם גרסה טכנולוגית-אופטימית של הטרנס-הומניזם היא ריי קורצווייל, שמנבא מועד עתידי שבו שיפור טכנולוגי מואץ ישנה את התנאים האנושיים לבלי הכר — רעיון שמכונה הסינגולריות הטכנולוגית. המושג סייבורג — אדם שגופו משולב באופן קבוע עם רכיב מכני או אלקטרוני — הוא הדימוי המוחשי ביותר למה שחלק מהטרנס-הומניסטים מכוונים אליו בפועל, גם כשמקור הטכנולוגיה עצמה (תותבת רפואית, קוצב לב) רחוק מאוד מהחזון הפילוסופי הרחב. לרעיון יש גם ביטוי מעשי, ואף פוליטי: מי שהגדירו את עצמם לראשונה כ"טרנס-הומניסטים" נפגשו באופן פורמלי בתחילת שנות ה-80 באוניברסיטת UCLA, וב-2012 נבחר ג'וזפה ואטינו לפרלמנט האיטלקי, והיה לטרנס-הומניסט המוצהר הראשון שנבחר אי פעם לגוף נבחר כלשהו.

הביקורת: "הרעיון המסוכן ביותר בעולם?"

ב-2004 פרסם מדען המדינה פרנסיס פוקויאמה מאמר שכותרתו הייתה פשוט "Transhumanism". המאמר הופיע בגיליון ספטמבר-אוקטובר של המגזין Foreign Policy, בסדרה שבה התבקשו שמונה הוגים לנקוב ברעיון המסוכן ביותר בעולם. פוקויאמה טען שהזכויות השוות המוקנות לכל בני האדם מבוססות על "מהות אנושית" משותפת, ושטכנולוגיות לשיפור האדם עלולות לפגוע באותה מהות, ולכן גם בבסיס של הזכויות עצמן. על הטרנס-הומניסטים כתב שהם "כמעט הקבוצה האחרונה שהייתי רוצה לראות חיה לנצח". בוסטרום השיב במאמר שכותרתו "Transhumanism: The World's Most Dangerous Idea?", ובו דחה את הטענה שרק למי שניחן ב"מהות אנושית" מסוימת יש ערך מוסרי מהותי, והציע שאם מגדירים את אותה מהות כ"יכולת לפעולה מוסרית", הרחבת היכולת הזאת באמצעים טכנולוגיים רק תחזק את הבסיס לזכויות, ולא תפגע בו. עם זאת, בוסטרום הסכים עם פוקויאמה שסיכונים חברתיים-פוליטיים ממשיים — כמו סטיגמה ואפליה נגד מי שלא משפר את עצמו — אכן דורשים התייחסות. מבקרים אחרים מתארים את הטרנס-הומניזם כגרסה חדשה של אאוגניקה בלבוש של בחירה אישית, ותומכים אחדים מכנים בתגובה את המבקרים "ביו-שמרנים".