שרתים מייצרים חום, והדרך הזולה ביותר לפנות אותו היא אידוי מים. מכאן שלמרכזי נתונים יש טביעת רגל מימית ולא רק חשמלית, והיא הפכה לנושא ציבורי בעיקר באזורים שסובלים ממחסור במים.
הנתונים הגלובליים מגיעים מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה: כ-560 מיליארד ליטרים ב-2023, עם תחזית לכ-12,000 מיליארד ליטרים ב-2030. בארצות-הברית, מעבדת לורנס ברקלי הלאומית העריכה ב-2024 שמרכזי הנתונים במדינה צרכו ישירות כ-66 מיליארד ליטרים ב-2023.
התחזית הזו — פי עשרים ואחת בשבע שנים — חדה בהרבה מהתחזית המקבילה לצריכת החשמל, שמדברת על הכפלה בלבד באותה תקופה. פער כזה בין שני משאבים שנצרכים באותם מתקנים ראוי לזהירות, והוא נובע בין השאר מכך שנתוני המים מדווחים הרבה פחות מנתוני החשמל, ולכן בסיס ההשוואה עצמו רופף יותר.
ברמת המשתמש הבודד המספרים זעירים. באותו מחקר שפרסמה גוגל ב-2025 על Gemini, החציון לבקשת טקסט עמד על כ-0.26 מיליליטר — כחמש טיפות. ברמת אימון מודל התמונה שונה: הערכה שפורסמה ב-2025 העמידה את צריכת המים של אימון GPT-3 על כ-700 אלף ליטרים באתר עצמו, וכ-5.4 מיליון ליטרים כשמביאים בחשבון גם את המים ששימשו לייצור החשמל.
שתי הערות שנחוצות כדי לא לקרוא את המספרים לא נכון. ראשית, "צריכת מים" ו"שאיבת מים" אינם אותו דבר: חלק מהמים חוזרים למקורם וחלק מתאדים, והדוחות לא תמיד מבחינים ביניהם באופן אחיד. שנית, כל הנתונים כאן מתייחסים למרכזי נתונים בכללותם, לא ל-AI בנפרד, ומרביתם הם הערכות של גופי מחקר ולא דיווח מדיד של המפעילים — חברות בודדות בלבד מפרסמות נתוני מים משלהן.
שלישית, ולעיתים החשוב מכול: מיקום. אותו מתקן בדיוק צורך כמויות מים שונות לגמרי באקלים לח ובאקלים מדברי, וההשפעה הציבורית תלויה פחות בכמות המוחלטת ויותר בשאלה אם היא נשאבת מאזור שסובל ממחסור. לכן ויכוחים מקומיים על מרכזי נתונים נסובים כמעט תמיד סביב מים, ולא סביב חשמל.